רש"ש על חולין לב.

גמרא אמר רבא השוחט בסכין רעה כו' שהיות מהו שיצטרפו כו'. כעין זה איתא בשבועות (יז):

במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כט ב) בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כז ב) דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועיין תוס' שם בד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשה. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י) פסול בשחיטה:

גמרא ורמינהו אלו טרפות בבהמה כו'. לכאורה מאי קושיא התם מיירי ששחט אח"כ כראוי. והכא הלא איירי שלא עשה שום מעשה אחר הפסיקה או החלדה באותו סימן. והוא כעין תירוצא דרבא (בתירוץ הראשון) ודר"ל. וצ"ל דסבר דאחר פסיקת הגרגרת לא מהני מידי מה ששחט אח"כ דכמאן דמנח בדיקולא דמיא: