רש"ש על חולין קכג.

גמרא ת"ש בעור שכנגד הבשר טמא. נראה דזהו סיפא דברייתא דלעיל:

שם תנא כל טפח הסמוך לבשר עור שכנגד הבשר קרי ליה. והנה עור שכנגד הבשר הוא ודאי משום שומר כדפרש"י. ומדכולל בו גם טפח הסמוך לבשר מוכח דהוא ג"כ משום שומר וסייעתא לפירוש התוס':

שם אמר אביי טפח כפול. נ"ל דר"ל דלעולם כדי אחיזה הוא טפח וכדאיתא בנדה (כו) כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח אלא דכדי אחיזה דהכא פירושו בכדי שיאחז בשתי ידיו וממילא הוא טפח כפול ועי' בפי' הרע"ב בפכ"ט דכלים מ"ו. ומפרש"י ל"מ כן:

ד"ה המרגיל. מפני שהחזה לסוף הפשטו כו'. עתוי"ט. ול"נ שדחקו לפרש כן שלא תיקשי חכמים היינו ת"ק:

תד"ה טהור. וכן לשון דה"ז חבור כו' דביד מה שייך לשון חבור. מזה ראיה למש"כ באהלות פ"ג מ"ד דמתני' דשם לא מיירי בענין יד מדקתני שם לשון "חבור שאין חבורי אדם חבור". אבל ק"ל מכלים פ"ה מ"ב האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור. והוא מטעם יד עי' נדה (כו) וצ"ע:

בסה"ד ולפי פירושו לא מטמא כו' ולא כדי אחיזה בכלל. תימה דהא לקמן (ע"ב) אמרינן הא יתר מכדי אחיזה טהור כו' דלמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמאה. וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם. וכן ציינו שם דלמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה דמשמע דבכדי אחיזה טהור. אולם שם בדבור הסמוך ציינו הא יותר מכדי אחיזה טהור דמשמע דבכדי אחיזה טמא. וכן בפרש"י שם בד"ה כולו ובד"ה וריב"נ היא מבואר דאין טמא אלא פחות מכדי אחיזה. ושם לעיל בד"ה תינח ובריש ד"ה לא תימא ל"מ כן. ודברי מהרש"א בזה מגומגמים ודע שגם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו דבכדי אחיזה טהור:

רש"י ד"ה טלית (בסופו) . כולה טומאה דשלש על שלש היא. כצ"ל וכן העתיקו הר"ש: