רש"ש על בכורות נז.

גמרא תחת אמו פרט ליתום. התוי"ט תמה מדוע בכ"מ דחשיב התנא פסולי דקדשים השמיט למיחשיב יתום דהלא עיקר פסולו בקדשים כתיב ע"ש ודחק בישובו. והנה תמיהתו חזקה ותירוצו חלוש. גם מה שהבין בהשגת הראב"ד שקושייתו איננה מוסבת על הרמב"ם לבד כי אם גם על המשניות כו' ונסתייע מלשונו שכ' מ"ט לא תני כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מ"ט לא מני וכ"נ מהלח"מ ע"ש ובמל"מ. ולענין תמיהתו נלע"ד דבאמת ס"ל לתנא דמתניתין דיתום אינו פסול בקדשים. וכ"מ לי מהא דספ"ז דלא חשבינן בין הפסולין בבהמה וכשרים באדם. דהכי אשכחנא במכילתא סוף פרשת בא שמעון ב"ע אומר כו' לפי שהוא אומר כל אשר יעבור כו' שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן מה אם בע"מ כו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח כו' נאמר כאן עברה כו' ע"ש והרי לב"ע כשר לגבי מזבח. ומ"מ מודה דא"נ לדיר להתעשר מהעברה העברה. לכן איננו רחוק בעיני שגם תנא דמתניתין סבר כוותיה ונכון בעז"ה. רק דק"ק לפ"ז מאי דמייתי הגמרא לפרושי טעמא דמתניתין מהא דתחת אמו פרט ליתום:

שם כל שהמום פוסל בו כו'. כצ"ל בל"ו:

שם טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא רשב"י אומר כו' קסבר בריה הוא כו'. התוי"ט הקשה על הרמב"ם דפסק דבריה הוא ואפ"ה ל"פ כרשב"י ע"ש. ול"נ דהכא שאני דכתיב וצאן ודרשינן ליה בר"פ לכל צאן אחד הוא ואנדרוגינוס אטו משום דמיפקע מכלל זכר ונקבה מיפקע נמי מכלל צאן בתמי' וכה"ג אר"א בברייתא לעיל (מב) עוף הואיל ול"נ בו זו"נ אין אתה מוציא טוא"ג מביניהם ואף דהתם ל"פ הרמב"ם כר"א. הכא אית לן דרשה דוצאן כדאמרן. והגמרא לרווחא דמילתא אמרה דפליגי בספיקא וברי' וכה"ג מצינו בכ"מ:

רש"י ד"ה ואי לא יליף. מח"ז ויתום מנ"ל. ל"י מדוע שביק לכלאים ויו"ד הנזכרים ראשונה: