רש"ש על בכורות מט:

גמרא ואע"ג דקי"ל כו' הלכתא כרב באיסורי כו' הכא כו'. והרא"ש ל"ג כ"ז ופסיק כרב מטעם דה"כ באיסורי. ואני תמה אמאי קרי ליה איסורא דהא ספק בכור אדם קי"ל הממע"ה ואי הוה איסורא הא קי"ל ספק איסורא לחומרא. ועיין בחולין (קלד) דאיתא שם להדיא דספק חלה מיקרי ס' איסורא וס' בכור אדם מיקרי ס' ממונא. ועיין ש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד ובססי' קע"ז:

שם ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות כו'. בברייתא אין בה תוספת כלל על לשון המשנה. אולם מצינו כיוצא בזה בש"ס כמו שהבאתי בס"ד בסוטה (מט) ע"ש. אך זה תימה שבקדושין הביא הבריי' ולא המשנה ע"ש: ומה שיש לדקדק ברש"י ובתוספות בפירוש דרבי ירמיה כתבתי בקדושין ע"ש:

במשנה כולם בשקל הקדש כו'. ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נא) הועתק וכולם בו':

שם חוץ משקלים. הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נא). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו. דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה:

רש"י ד"ה וכולן בשה"ק (בסופו) . ולמיתני האי וכולם. כצ"ל:

תד"ה אר"א. והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאד דקאמר כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד בכ"ד סתם דינרא כו'. כצ"ל:

בא"ד ור"א דאשכח אונייא כו'. לפנינו בב"מ (כח ב) הגי' אודייא:

תד"ה ריו"ח. ודומה שהוא פירוש כו'. כצ"ל: