רש"ש על בכורות ג.

גמרא דיקא נמי דקתני קונסין אותו עד עשרה בדמיו. מפרש"י מוכח שהיה הגי' לפניו דקתני נותן כל דמיו לכהן:

רש"י ד"ה או לאו דוקא. דלא קנסינן ליה כולי האי. כה"ג אשכחן בריש עירובין בשלמא לב"ק גוזמא ע"ש. ומש"כ א"נ טפי כו'. עי' לקמן (ר"ד יז) בפירושו:

רש"י ד"ה ת"ש. מדגבי עבד כו' ש"מ דוקא קאמר כו'. לכאורה יש לפרש אדרבה דפשיט דל"ד קאמרי מדנקיט הכא עשרה והתם מאה ועדיין לא ידע סברא לחלק ביניהם. ודחי שאני עבד כו' ולכן איכא למימר דתרוייהו בדוקא נקטי. ועי' בפירושו בגיטין ובתוספות שם:

רש"י ד"ה כל מקנך תזכר. אם כל המקנה שלך תזכר יהא שלי. כצ"ל. ור"ל דמלת לי הכתוב ברישא שב נמי ע"ז. ומש"כ אם זכר תקדישנו (כצ"ל) זהו ליתר ביאור מן תרגום אונקלוס:

תד"ה ור"י. דהנהו דמו אהדדי דזהו ענין אחד. כצ"ל:

תד"ה ר"ח (בסופו) . אפי' גרס רבא בשמעתא לפי שהוא בתר ר"ח. נראה דר"ל דלפיכך ליכא למיגרס רבה. ועמש"כ בס"ד במנחות (קו) ע"ד: