רש"ש על בכורות לט.

רש"י ד"ה למימעל. וקודם שתכלה זמן בדיקתו כו' נהנה כו'. משמע דלאחר שמונים ודאי מעל. ונ"ל מזה ראיה לדעת מהרש"ל הובאה בש"ע יו"ד סימן ש"ה דבפדה בכור בתוך למ"ד בסתם דעתו שיחול הפדיון בעת שראוי להפדות. ודלא כש"ך שם. ולדעת שמואל לקמן (מט) המ"ל נ"מ אם נתעכל הפדיון בתוך שמונים אם צריך לחזור ולפדות:

תד"ה שיהו. אלא כמו שפירשתי מתחלה כדמשמע בפרק הערל כו'. אמת שרש"י בעצמו פירש שם כן. אבל אנכי בענ"ד איני רואה שם שום הכרע שלא לפרש כמו שפירש כאן. או אפי' כההיא דמכות:

בסה"ד ונראה דכפרים המשולשים כו'. לא הוי לא כי האי כו'. לכאורה שם הוא מכוון לפירושם דכאן. ואולי ר"ל לפרש"י דכאן. ויש לדחוק דכוונו אף לפי פירושם:

גמרא ח"מ והכי קתני כו'. אבל נעקרו שוחטין ריב"ק כו' רחב"א כו'. עמש"כ לעיל בר"פ טעם פלוגתתן:

שם דכ"ע כו' וחסרון מבפנים שמיה חסרון כו' כאן כשנבראה באחת מעיקרא. פרש"י דליכא חסרון. מכאן ק"ל על הרמב"ם בספ"ח מהלכות שחיטה דמפרש לחסורה דח' מיני טרפות דהיינו בתחלת ברייתה וכן סתם הש"ך אחריו בסימן כ"ט סק"ה. ועיין לקמן (מה) חסר שאין בו אלא מאתים ופרש"י שנברא חסר כו':