רש"ש על בכורות לד:

גמרא צורם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו כו'. ומסיק דלא קנסו. ונראה דדוקא בקנסות דרבנן אבל בקנסות דאורייתא כמו פלגא נזקא או תשלומי כפל וד' וה' גם בנו אחריו חייב. וכ"מ מלישנא לבריה לא קנסו רבנן. וראיה לדבר מהא דהביאו התוס' בר"פ א"נ בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי דמוקי להא דבא על בתו כשבא עליה ומת. ועוד לכאורה ראיה מב"ק (יד ב) במשנה שוה כסף דמוקמינן לה בגמרא ביתמי. והמשנה מיירי גם בקנסא מדתני שם ועפ"י עדים ומפרשינן פרט למודה בקנס כו' וכן והניזק והמזיק בתשלומין מוקמינן לה שם בתם. אולם לפמש"כ הש"ך סי' שפ"ה סק"ג דבעמד בדין אפי' בקנסא דרבנן חייב הבן אין מזה ראיה די"ל דמיירי בשעמד בדין וכמש"כ התוס' שם בד"ה מיתמי. ובלא"ה ע"כ שוה כסף לא איירי בתם דהרי מגופו משלם:

רש"י ד"ה ומת. שלא יאכל מאותו בכור עולמית. ל"י מאי דחקו לפרש אליבא דר"א. ולא אליבא דרבנן ולענין שלא ישחט על אותו המום דגם זה לרבנן אינו אלא משום קנסא וכמש"כ התוספות לעיל:

תד"ה עד שתפרח. שאם קצצה כו' ומה ששייר כו'. קשה דהא בתוספתא שם (הביאוה המפרשים) מפרשא דהיכא דשייר כל שהוא לא פליגי. ולפי מה שמפרש הא"ר שם דשייר כ"ש היינו דוקא מכל סביבותיה ע"ש א"ש די"ל דמיירי שמצד אחר לא שייר:

תד"ה בעא. דשלשתם שאל בב"א והש"ס קבע כו'. עי' מש"כ בקדושין (כ) בד"ה אמר אביי:

תד"ה שנתקווצה (בסופו) . תמן אמרין כשנטלו קוציה. כצ"ל: