רש"ש על בכורות יז:

גמרא ת"ש חוט של סיקרא כו' נראה משום דקתני להבדיל כו'. דמשמע דהיו נותנים הדמים העליונים סמוך לחוט ממש למעלה. וכן התחתונים למטה ממש. ואם א"א לצמצם ה"ל להרחיק מעט הדמים מן החוט כדי לצאת מספק. ובזה מתורץ מה שנדחק הצ"ק ע"ש:

רש"י ד"ה וחייב במתנות. וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עיין לקמן (כ) ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש לי הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב'. או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:

רש"י ד"ה קיהיב דמים עליונים. דשמא כו'. ועשו את החוט למטה מאמצעיותו וכי כו'. כצ"ל ומלת הרבה נראה למחוק:

תד"ה זו"נ. ומודה ריה"ג הכא כו'. נראה דמ"מ א"ב דלריה"ג הוא חולין גמור. ולחכמים ירעה כדפרש"י את"ל דכרכתו אחותו לא הויא חציצה. או כמו שחילקו התוספות לעיל (ט) בד"ה אר"א:

שם בא"ד דאע"ג דאפילו אי כוליה רחם מקדיש כו'. מה שהוגה עה"ג כותלי הוא שבוש עיין לעיל (ט ב):

שם בא"ד והויא פטר רחם כמוהו. כצ"ל:

תד"ה אפשר. ואין לומר כו' דהא מפרש טעמא כו' דתיפוק ליה דבלא"ה כו'. לכאורה טפי ה"ל להוכיח ממ"ד דהוה כרוב דמ"מ יאסר דשמא שייר רובא. ולשונם בעירובין ובחולין באמת הוא כן. אך בסוכה כתבו ג"כ כהכא והרגיש שמה המהרש"א וישובו אינו עולה פה:

בא"ד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא כו'. בעירובין ובחולין כתבו ישוב לזה. אבל לי קשה ההיא דיבמות דהא התם הוי שני צדדין לאיסורא בין אם היא השניה ובין אם בב"א נפלו. אם לא שהר"ש בשיטת הסוברים דאפי' ס"ס לחומרא שרי בדרבנן עי' מל"מ פ"ח מהלכות אה"ט דין ה':