רש"ש על ביצה לה:

גמרא וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן. לעד"נ דהדיוק הוא דאילו היו מחצה על מחצה א"כ כי מצטרפת מיעוט דא"מ קודם גמר מלאכה למחצה דא"מ כלל ה"ל רוב א"מ ולא ה"ל לאקולי ביה כדין שאר דמאי אבל ק"ל כיון דקי"ל דא"ת דבר של"נ מלאכתו כמש"כ לעיל איך אפשר שהרוב או לכה"פ מחצה המעשרין יעשו שלא כהוגן ואולי ברייתא זו פליגא בזה דא"ת דבר שלנ"מ על משנתנו ולכן לא הביאה הרמב"ם בחבורו או כיון דע"ה הן עושין שלא כדין בזה:

שם א"נ לאידך גיסא כו' דליכא הפסד ממון כו'. לכאורה תמוה לומר דהפסד ממון יהי' עדיף מהכנ"א ובטול בה"מ ע"ש בשבת גודל ערכם ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד ויל"פ דה"ק דהתם ע"כ מחזי טפי כעובדא דחול דהא לא התירו רק משום הכנ"א וביטול בהמ"ד אבל הכא דלא מחזי כ"כ עובדא דחול דהרי התירו משום הפסד ממון בעלמא אפי' טובא נמי ולזאת בבעי' שני' דהאיסור הוא משום גזירה דאשוויי גומות דשוה הכא והתם ל"ק אלא סברא דיו"ט קיל ש"ד עי' לשון רש"י יבמות (קיט סע"א) וכמש"כ לעיל (יז ב) והכא לא שייך למימר סברת יו"ט דקיל דכיון דאין הטעם משום גזירה אמרינן מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו כדאמרי' ביבמות שם ובעי' ג' וד' להך דמיא ישמע חכם ויוסיף לקח:

רש"י ד"ה וכן כדי יין נמי מכסינן כו'. כצ"ל:

תד"ה השחור וקשה כו'. ונראה כו' ושני סכינים לזה ולזה. אבל מה יענו באינך דתני התם הסייף והסכין כו' ע"ש: