רש"ש על בבא קמא מה.

רש"י ד"ה הקדישו מוקדש ונ"מ דאי מתהני מיניה מעל. בתשובת ח"ס חלק או"ח סי' ק"פ פי' כוונתו דזה ודאי דאינו נפטר מסקילה מחמת הקדישו אלא גומרין דינו אח"כ וסוקלין אותו ואע"ג דכתיב שור רעהו ולא של הקדש היינו בהוקדש קודם שנגח כו' ע"ש ונפלאתי עליו איך נעלם מכ"ת הגמרא דלעיל בסמוך דלרבנן אפי' הקדיש ואח"כ נגח בסקילה (וקרא דשור רעהו שהביא תמוה דהוא כתוב בהמית שור). ולר"י אפי' נגח ואח"כ הקדיש פטור ופרש"י שבכאן הוא לרבנן כמש"כ בדבור הקודם:

תד"ה השתא. וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי נזק ניכר אפי' אתפסיה בידים לא יתחייב כו'. ונראה טעמם דל"ד להמטמא כו' דחייב במזיד משום דזה לא הוי אלא גרמא ועוד דהתם טעמא משום קנסא כדי שלא יהא כאו"א כו' (גיטין נג) והכא אדרבה מצוה קעביד במאי דמסריה לב"ד וע"ש בתד"ה שלא והמל"מ בפ"ג מהל' גזילה נתקשה בדבריהם אלו:

בא"ד ועוד דאם הוא פטור כו' כשמתפיס אותו בידים נמי פטור. כצ"ל:

בסה"ד להחליט לו מיד לר"ע ולהשתעבד בו לרי"ש לגבות מגופו. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אפילו ושואל כו' דחייב לשלם דמי שור לבעלים מ"מ כופר א"מ. מוכח דאף בשמירה מעולה דפוטרתו מן הכופר מ"מ השור נסקל וכ"מ לקמן בגמרא בסמוך (ע"ב) דלר"י דסגי בשמירה פחותה למועד למיפטריה מה"כ לסקילת השור לא מהני. ולכאורה טעמא בעי דהא כתיב ולא ישמרנו כו' השור יסקל ומנלן דשדינן ליה אכופר ולא אסקילה וגם לרבה לעיל הוקשו אהדדי סקילה וכופר. אמנם גדולה מזו מצינו (לעיל כג ב) דאפי' בחצר המזיק השור בסקילה (ומכופר פטור) ואמרי' שם דלענין קטלא לא אמרי' והוא משום דסקילתו איננה לעונש בעליו דאפי' שור של הקדש ג"כ בסקילה לרבנן דר"י לעיל אלא דהוא כמו דא"ר לסקול הרובע והנרבע עי' (לעיל מ ב). ובזה א"ש בפשטי' הא דכתיב תנאי דולא ישמרנו במועד ולא בתם משום דלא קאי רק אכופר ובתם דליכא כופר זולת סקילת השור ולזה אפי' שמרו לא מהני ובנגיחת שור דל"כ נמי ולא ישמרנו בתם הוא לפי מאי דקי"ל דפ"נ קנסא משום דבחזקת שמור קיימי א"כ הרי שמור הוא: