רש"ש על בבא בתרא פז:

גמרא [א"ד אסיפא קאי. וכ"ה המסקנא וק"ל אדמודי ליה אודויי ליפלוג עליה איפלוגי דכה"ג פריך בס"פ שבועות הפקדון. וכאן לא שייך תירץ התוס' ביבמות (מ"ו ב') ד"ה בשטבל ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ב] :

תד"ה והתנן. תימה כו' א"כ כמו כו' תהיה של תרומה כו'. עתוי"ט. וקושייתו השני' אינה מובנת דאימא דגם כוונת התוס' שיהיה טבל ותמיהתם אינה רק דלמה יהיה תרומה. או י"ל כוונתם דאם מדד ד"מ נ' סאה לתוך כלי הרי הם חסרים נ' מיצויים וא"כ כשתורם אח"כ מהם סאה לתרומה הוה בה ג"כ אחד מנ' לבד המיצוי שלה והוא ישאר חולין. ודע דהסאה שתורם לתרומה צריכה להיות מאומד ולא במדה ממש כדתנן שם בפ"א מ"ז:

תד"ה משום יאוש. הוי מצי לשנויי כו'. לא הבנתי ד"ק דהא כתבו בדבור הקודם שהמיצוי הוא תרומה ודאי ואפ"ה הוי קשה לר"א מהכא. וע"כ כוונת הקושיא הוא כמש"כ שם דקס"ד דהכא הטעם משום דלא חשיב ליה ללוקח וא"כ ליהוי כמו גרעינים דשם מ"ה ואינך דמותרות מטעם שכתבתי שם בס"ד והמתרץ השיב דלעולם חשיב הוא רק דהכא משום יאוש בעלים ואילו הפקיר כהן תרומה חשובה אטו תיפקע שם תרומה מינה. ולפ"ז יוכל הישראל למכרו לכהן ודלא כהרשב"ם שכ' לעיל ונותן לכהן. ועמש"כ לעיל (פ"א ב') בתד"ה אלא:

ר"ש ד"ה אבדה מדעת. ואינו חושש אם יחזירנה לבנו כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה הלוקח (בסופו). דהתם ודאי דהוי כו'. כצ"ל: