רש"ש על בבא בתרא פח.

גמרא דאנקטינהו ניגרא ברייתא. ב"ק קי"ח ב' ושם:

שם אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה. עי' פי' רשב"ם. ונראה דאפי' משך או הגביה ג"כ כיון דלא אמר בפיו דדברים שבלב אינם דברים. ורישא ודאי מיירי אפי' משך והגביה כיון דאף בלבו לא גמר לקנותו. ומהר"ש פ"ג דדמאי מ"ב משמע דמפרש לרישא נמי בשלא משך ותמוה:

ר"ש ד"ה מעשרן. ונותן ללוי. תמוה דמע"ר יכול לעכב לעצמו כדאיתא בסוטה והובא בתוס':

ר"ש ד"ה סיטון. ומשום שקונה הרבה חטין כו'. עי' מהרש"א. וכן התוס' בב"מ (מ"ח) ד"ה נתנה הביאו ראיה מכאן דסיטון הוא מוכר דבר לח. אולם הנ"י מסיים (אחר שכ' כעין דברי הרשב"ם) וע"ז נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח סיטון: