רש"ש על בבא בתרא עט.

גמרא עד דעביד מאי דבעי. עי' רשב"ם. ויל"פ דקאי על הרשע עד דעביד מה שלבו חפץ (ע"ד מאמרם בא לטמא פותחין לו) עד שתתמלא סאתו:

שם שדה מלאה עשבין אילן נשוי פירות. מפי' הרשב"ם נראה דגריס אילן קודם שדה וכ"ה במעילה וכמו דנשנו בסיפא:

שם תניא א"ר כו' ודברי ר' יוסי כו'. מתד"ה בשלמא מוכח דגרסי ונראין דברי ר' יוסי [וצ"ע קצת מדבריהם בב"מ (נ"ד) ד"ה מכלל ע"ש] :

ר"ש ד"ה כל הראוי. דהמתפיס תמימים לבה"ב כו'. משמע דבע"מ מיהא ראוי לבה"ב והיינו להוליך בהם עצים ואבנים וכיוצא לצורך בה"ב וסייעתא למש"כ בב"מ (נ"ה):

ר"ש ד"ה מים. וגם אין מדיחין בשר כו'. תמוה א) דלא מצינו הדחה בבשר רק בקרבים וכרעים. ב) דמפורש בזבחים (כ"ב) דמכונסים כשרים לזה. ג) דזה לא מיקרי ראוי למזבח. וזאת י"ל עפ"י מש"כ בסמוך בהא דקרי לבהמת בע"מ ראוי לב"ה. גם מש"כ דמכונסים פסולים לניסוך עמש"כ בסוכה (מ"ח ב') בס"ד:

ר"ש ד"ה אילן. ובכורים לכהן הן כתרומה. עי' תוי"ט במעילה שם:

ר"ש ד"ה הכי קאמר. דקנה לו רשות הקדש. נ"ל דר"ל כפי' הרשב"א שבתד"ה אימור לקמן (בע"ב) בסופו. ומש"כ עוד בסוף דבריו דלא אלים רשות הקדש לקנות רשותו (כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת מן) איננו בא לתת טעם מדוע לא קדיש אם אדם מקדיש דבר שלבל"ע. דמה תשובה היא זו דמ"מ תיקדש מחמת הקדישו. אלא הוא ענין בפ"ע ובא ליישב דלא תיקשי למה לא תיקדש ממילא ע"י חצר הקדש אף אם אינו מקדיש דשלבל"ע. ודברי מהרש"א בזה תמוהים:

תד"ה ואין. דחצר משום יד כו'. בב"מ (ר"ד י"ב) אמרינן דלא גרעה משליחות. ושליחות מצינו להקדש כמו כהני דשלוחי רחמנא נינהו וכן הגזברים:

תד"ה בשלמא. דמצי לפרש שאף ר' יוסי כו'. כצ"ל: