רש"ש על בבא בתרא כח.

במשנה כנס את תבואתו. פרש"י יין של גפנים. נ"ל משום דגיתות שלהם היו בכרם ושם היו דורכין כמש"כ התוס' במס' ע"ז (נ"ו) ד"ה ואע"פ. אבל הבדים היו בעיר כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ט (וכ"מ בפ"ג דמע"ש מ"ז דתני בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ע"ש בפי' הרע"ב ול"ת ג"כ בתי הגיתות) ולהכי תני גבי זיתים מסיקה משום דתיכף לאחר מסיקתן מכניסן לבית לדורכן. ומה שפרש"י דשדה לבן נלקטין כל פירותיה בפ"א. אף דקציר שעורים הוא בפסח ודחטים בעצרת ובמדרש רות (סוף פרשה ב') מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים ג' חדשים וע' בנדרים פ"ח מ"ד ומקרא מלא בס"פ וארא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. מ"מ אסיפתם לבית דהוא עיקר החזקה כמש"כ התוס' היא בזמן אחד בעת האסיף. עי"ל דשדה לבן אינה נזרעת בערבוב אלא כל מין לבדו משא"כ בשדה האילן ע' לקמן (ל"ז) בפי' הרשב"ם סד"ה דבזאי בזויי:

רש"י ד"ה בית השלחין. וכ"ד שעושה פירות תדיר כו' מיום ליום. פשוט דכוונתו בזה לתת טעם מדוע חזקת בה"ש אינה אלא ג"ש מיום ליום ולזה כוון ג"כ הרע"ב ולחנם תפס עליו התוי"ט:

תד"ה שלשה. דאמרי' בר"ה כל תבואה כו'. הוא שם (י"ג):

תד"ה כנס. א"נ לוקטין אותו חצי סיון כו' ומניחין כו'. כנ"ל דצ"ל. להוסיף תיבת כו' אחר חצי סיון ולמחוק מלת קודם: