רש"ש על בבא בתרא כו:

גמרא מידי איריא כו'. כה"ג בשבת (ק"א) ע"ש:

רש"י ד"ה מידי איריא וד"ה לא נהנין. הד"א וצ"ל ולא בו':

רש"י ד"ה עשר נטיעות וד"ה יונקות. הד"א וצ"ל וכולו צריך להם:

רש"י ד"ה ואלא מדתנן. ומפוזרין כו' בשוה. הן שם מסיים וכמה יהא ביניהן רשבג"א כדי שיהא הבקר עובר בכליו. א"כ משמע דלא בעינן מפוזרין בשוה. וצריך ליישב הסוגיא דכאן. דלעולם שיעור יניקת אילן כשהוא לבדו הוא בכדי שליש ב"ס והוא באמצעו. אך כשסמוך לו אילן אחר או שתים שגוזלין זה מזה קרקע יניקתו מתפשטת יניקתן להלאה כדי שיעלה לכ"א לבדו בכדי שליש ב"ס. גם מש"כ ואם לאו כו' אלא כו' כדי צרכו דהיינו תחתיו כו'. שיעור זה לא נאמר שם אלא אם החסרון מצד האילנות עצמן דאין עושין כשיעור המפורש שם אבל אם אינן אלא שנים או אחד נראה דנותנין לכ"א שליש ב"ס וכ"כ בעצמו בסוכה (ל"ד) ועמש"כ שם ועדיין יש לעיין בזה ואכ"מ:

תד"ה עד. דאל"ה אין חזקתן מועלת. כצ"ל:

בא"ד כדמשמע התם אליבא דר"ל כו'. נראה דצ"ל כדמשני התם כו':

בא"ד היינו מכל הני וההיא דתנן אם האילן קדם ל"י. כצ"ל וכדלקמן בפירוש ר"ת. אבל עדיין אינו מיושב מה הם כל הני. וכן בפי' ר"ת מה המה הנהו דמייתי הכא:

תד"ה רבינא. וי"ל כו'. הכוונה דהתנא רוצה לאשמעינן דין דל"נ ולא מועלין בתרווייהו ר"ל בין באילן של הדיוט ובין באילן של הקדש והא כדאיתא בתוך ט"ז והא כדאיתא חוץ לט"ז. ולשונם מגומגם קצת:

תד"ה עשר. וכן נמי אם היו בב"ס יותר מע"נ אין חורשין כו'. עמש"כ בשביעית על פי' הרא"ש דשם בס"ד: