רש"ש על בבא בתרא קנז.

ר"ש (בסוף המשנה) שהרי יעקב כו' עד מכחו. כ"ז שפת יתר וכן ליתנייהו ברש"י שברי"ף:

ר"ש ד"ה אלא כי תיבעי. וטעמא כדפרישית ור"ל כיון דקרקעות איתנייהו בעולם אלא שעדיין לא קנאן כו'. וקשה דהא לאחר שתתגיירי ג"כ האשה הנקנית היא בעולם אלא שעדיין לא נתגיירה כמש"כ לעיל (קמ"א ב') בד"ה אימור דשמעת ויש לחלק. אבל קשה דבב"מ (ט"ז ב') אר"ה א"ר האומר לחבירו שדה שאני לוקח כו' קנה ומוקי לה שם רבא כר"מ דוקא וכן רנב"י ביבמות (צ"ג):

תד"ה דאיקני. וי"ל דמודי ר"מ בהא שהשעבוד כו' אע"פ שלגבי קנין לא ה"ל להועיל כו'. תימה דהא גם לגבי קנין אר"ה א"ר דקנה כדהבאתי לעיל מגמרא דב"מ. ואין לומר דשאני הכא דאיכא נמי מי יימר דימכור (עי' לעיל ע"ט ב' בדבריהם) דהא השעבוד והקנין הוא מיד כשיקנה:

מה שהגיהו בתוס' דבור חדש המתחיל דאיקני בשם רש"ל. ברש"ל שלפנינו ליתא לזה רק על דבור הקודם. וכאן יכול להיות דבור אחד:

תד"ה מצוה. דהא נזקקין ליתומים במלוה בשטר. כצ"ל בלא ו':

בא"ד (ע"ב) אע"ג דמצוה לפרוע מדידהו. עי' בהג"א בהכותב סי' י"ד וכ"פ בשו"ע סי' ק"ז ס"א דאם לא ירשו כלום אפי' מצוה ליכא:

בא"ד אין כופין כדמוכח בהכותב. נראה דט"ס הוא וצ"ל במי שהיה נשוי. והוא שם (צ"א ב') גבי קטינא דארעא שהביאו לעיל: