רש"ש על בבא בתרא קנו:

במשנה ואמרה תנו כבינתי לבתי. לעיל (קמ"ט) בתד"ה דקא מגמר מוכח להדיא דהי' לפניהם הגי' תנתן וכ"ה בגמרא לעיל (קנ"א ב') וברי"ף ורא"ש וברשב"ם כאן:

גמרא מעשה במרוני א'. עי' הגהת הב"ח. אבל מצאנו ג"כ מעלות בית מרון ר"ה י"ח (לפי הגי' שלפנינו). ובמקרא שמרון מראון (יהושע י"ב). ואולי גם מי מרום (שם י"א) הוא ע"ש המקום ואותיות מ"ן מתחלפין:

ר"ש במשנה ד"ה שהיתה חולה. אם מתנת ש"מ בלא שיור כו'. מה שתמה עליו מהרש"ל. נראה דאישתמיטתי' במחכ"ת הא דאיתא לעיל (קנ"א ב') דר"ה בריה דר"י מוקי לה במחלק כל נכסיו. ואי קשיא הא קשיא דלרשב"ם עדיף מצוה מחמת מיתה ממתנה בלא שיור ואילו ר"ה הנזכר אמר איפכא דמצוה מחמת מיתה אפי' לרבנן לא מהני ובלא שיור פליגי וזה דוחק לומר דכוונת הרשב"ם במצוה מחמת מיתה ובלא שיור דאיכא תרתי. ועוד דא"כ אפי' למאן דמוקי במצוה מחמת מיתה נמי נימא דדוקא בשיור פליג ר"א:

ר"ש ד"ה קונין מש"מ אפי' בשבת. שהרי קונין בכליו של קונה כו'. תמוה דהלא לוי ס"ל בב"מ (מ"ז) בכליו של מקנה. ואולי ס"ל דלוי לחוד ורבי לוי לחוד:

תד"ה ר"א. (בסופו). וה"ק ל"י בלא קנין. וכ' מהרש"ל דזה הפי' לר"י דוקא. נראה כוונתו דלר"מ דאיירי בשבת. יל"פ דבקנין לא יעשה משום דדמי למקח וממכר ופליגא אגמרא דילן עי' לקמן בתד"ה קונין. והמהרש"א לא הבינו כן וכתב עליו דל"י דרכו:

תד"ה קונין. ואפי' בשבת מותר להקנות כדאמר כו'. גם מכאן גופא מוכח דמותר להקנות אפי' היכא דהקנין הוא לצורך דהא קאמר ולא לחוש לדברי ר"א ולדידיה הקנין מוכרח ועי' ברא"ש: