רש"ש על בבא בתרא קמא:

גמרא דאמר נמי אם זכר ונקבה נמי יטול (פי' ולא אמר כמה) ופריך מנה (פי' איך מצית למימר דכוונתו היתה רק למנה) אלא למעוטי מאי (פי' וע"כ היתה כוונתו דיטול בעד כ"א מנה) ומשני למעוטי נפל:

ר"ש ד"ה אימור דשמעת ליה. האשה הנקנית לו ה"ה בעולם כו'. משמע דמחלק בדבר הנקנה אם הוא בעולם אם לאו וכמו שהעתיק בדבר כו' בבי"ת. ובאמת הדבר הנקנה אמרינן בעלמא דאפי' אינו בעולם כלל קני לר"מ עי' תוס' יבמות (צ"ג ב') ד"ה לאחר ובגיטין (י"ג ב') ד"ה לדבר וצ"ע:

ר"ש ד"ה דתנן. ואינו מאכיל את אמו כו' דס"ל לר"י עובר במעי זרה זר הוא. וכ"כ התוס' בשם פרש"י. וע"ש בתד"ה למאי נ"מ. וי"ל לדעתם ז"ל דשאני זר דמ"מ הוא מזרעו של כהן אבל עובר מכהן כיון דזר הוא ע"כ אינו נקרא עדיין זרעו של כהן עד שיוולד:

תד"ה נכסי. אע"ג דאמר לקמן ש"מ שאמר הלואתי כו'. ר"ל ואמר שם ר"פ הואיל ויורש יורשה. וא"כ מאי קאמר הכא שאני ירושה הבאה מאליה. ומש"כ דאם איתא בבריא בקנין ש"מ ובריא שוין ר"ל דתרוייהו קנו רק זה בקנין וזה אף שלא בקנין וא"כ מאי פריך שם מזה להא דאר"נ ש"מ שאמר ידור כו' לא"כ הלא התם ליתא בבריא אפי' בקנין:

תד"ה ולימא. תימה כו' דבלשון מתנה מועיל. לכאורה ה"נ דדוקא לריב"ב דקאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וקס"ד דעובר נקרא ראוי ליורשו כשיוולד כפי' רשב"ם אבל לרבנן הוה כשאר מזכה לעובר דלא קנה: