רש"ש על בבא בתרא קמא.

גמרא אלא לאביי מאי ניזון כבת. הא דלא מקשה נמי מן יורש כבן משום דזה גם לרבא קשיא כדמסיק:

שם למימרא דבת עדיפא ליה מבן כו'. ק"ל לדעת הרא"ש בפ' דלעיל סי' נ"ג בסופו דאם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני. מתנה נתן לו יתר על חלקו בירושה. א"כ בפשוט י"ל דמיירי בהיה לו בנים ולכן אם יהיה הנולד בן דיטול לבד זה חלק ירושה אינו נותן לו יתרון אלא מנה אבל אם תהיה נקבה שלא תטול כלום בירושה נותן לה מאתים:

שם והאריו"ח כל מי שאינו מניח בן ליורשו כו'. לכאורה בלא דרשת ריו"ח מוכח מהא דרחמנא אמר דבת אינה יורשת במקום בן. ואולי יל"פ כוונת ריו"ח אם יש לו בן ואינו מניחו ליורשו אלא שנותן במתנה לבת. וא"כ מוכח דגם האדם מעצמו יש לו לתת לבן יותר מלבת. ובזה א"ש דלא פריך לעיל (קט"ז) מהך דריו"ח על הא דאמר דין גרמא כו' ע"ש ותבין. אולם מהרמב"ן שהביא המהרש"א שם מוכח דאינו מפרש כן:

שם לענין ירושה בן עדיף ליה. וגי' הרשב"ם לענין נחלה. ונ"ל דר"ל נחלת שדה וכרם דהיינו קרקע ומטעם שפירש הרשב"ם:

שם אלא הא דתניא ילדה זו"נ הזכר נוטל כו'. תוספתא פ"ט בשינוי קצת:

שם והא דתניא ילדה זו"נ אין לו אלא מנה המ"ל. ההגה' שבגליון טעותא היא:

תד"ה אלא. והא דקאמר התם עלה בגמרא אפי' בקדושת אימא כו'. כצ"ל והוא בתמורה (כ"ה):

בא"ד בהוייתן הם קדושים. כצ"ל בבי"ת וכן לקמן:

בא"ד וראוי לעולה אם הוא זכר. ע"כ ר"ל אליבא דר"א בתמורה (י"ח ב') במשנה דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר יקריבנו לעולה. או בתמורת עולה וככ"ע לרבא שם:

בא"ד ואפשר דאביי סבר הכי ועוד דאם איתא כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה לדידי. וכן רב מרי ור"פ בני ר"ח בהגוזל כו'. עי' הגרי"פ ועי' כתובות (ס"א):

תד"ה אידך. לרבנן כו' הוי הכל בחזקת הזכר כו'. נראה דאם יש עוד זכרים לא מצו למידחי לכל חד וחד. דיכולים לכתוב הרשאה זל"ז עמש"כ לעיל (קכ"ז):