רש"ש על בבא בתרא קמ.

גמרא יתיב ר' ירמיה קמיה דר' אבהו כו'. גי' התוס' לעיל בד"ה אר"ג קמיה דר' אבא וכן מצינו בשבת (ס"ה) אמנם לפ"ז לא א"ש מאי דאמר לקמן (ע"ב) א"ל פשוט מיהת חדא דא"ר אבא כו'. אך ברי"ף ורא"ש שם הגי' דא"ר אסי אריו"ח:

ר"ש ד"ה כבר זכו בהן יורשין. ויקחו הבנות חלקם כו'. לפ"ז משמע לכאורה דאפי' אם לאחר שנתמעטו עדיין נשאר בהן כדי מזון אלו ואלו עד שתבגרן (ואפי' עוד יותר) נמי יפסידו הבנות. ועי' ברא"ש והג"א. ואולי בכה"ג אף הרשב"ם יודה דניזונים יחד:

ר"ש ד"ה אלמנתו מהו. או דלמא כו' לא ממעטא כו' ומוציאין מה"נ לבנות כו'. נ"ל משום דזה דומה לדינים המבוארים בשו"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף י' ע"ש. וה"נ כיון שהאלמנה קיימת ואולי לא תינסב לאלתר וא"כ לא יספיקו למזונותיהן עד שיבגרו לכן יכולות לתבוע בב"ד שישלשו הנכסים בעדן מעכשיו ועי' ברא"ש מש"כ במתניתין. ודלא כמהרש"ל שהביא הש"ך שם ס"ק ל"ד שמחלק בכגון זה. והא"נ שכ' הרשב"ם בסוף דבריו שיזונו שלשתן יחד הוא כדעת החולקין שהביא הש"ך שם או כחילוק מהרש"ל:

ר"ש ד"ה לא ממעטא (בסופו). ואותה הבת תיזון עמהם. כצ"ל דר"ל עם הבנים:

תד"ה יתומים. והשתא א"ש דבכל ענין משמע דפשיט דמועטין כו'. כצ"ל:

בא"ד וא"ת כיון כו' מה חילוק כו'. ר"ל כיון דגם במועטין יד הבנים שולטת לעולם א"כ אין חילוק ולא ה"ל לתנא למיתני רק דלעולם בין במרובין בין במועטין הבנות יזונו עד שתבגרן. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

תד"ה מה. וקשיא דא"כ כו' והכא אזלינן בתר מיעקרא. כצ"ל כדלקמן והוא לשון עקירה. אבל ק"ל על קושייתם דהכא לא מיעקרא עיקר תקנתא דהא הבנות יזונו עכ"פ. והא לא ק"ל דהא הכא והתם אזלינן בתר הרבייה. דהא הכא לא קאמר אלא מטעם שקדמו ומכרו כו':

תד"ה מי. ומאי קאמר נמי ב"ח כו' בת נמי כו' ואי מתה נמי ל"ל כו'. נ"ל דואי מתה כו' צ"ל קודם לומאי קאמר נמי ב"ח כו' כסדר האיבעיות:

בסה"ד (בע"ב) ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים כו'. צ"ע מהא דכתובות ספ"י דבכה"ג איתא שם דחוזרין חלילה וע"ש בגמרא במימרא דאביי: