רש"ש על בבא בתרא קלט:

תד"ה גבי. כיון דאית ליה אינה חוזרת כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. תימה כו' והשתא האמר הכא כו' דלא ה"ל למיזבן מאתתא כו'. לכאורה י"ל דהא לא קאמר הכא גבי דריב"ח אלא משום פסידא דידיה והיינו היכא דהפסידא הוא ע"י הלוקח אבל התם גם בלא קנייתו לא היה הבעל עומד ליורשה אלא אחריך וכ"מ מפי' רשב"ם בד"ה דיתבא תותי גברא:

בא"ד וא"ת דאמר כו' שמו לה לאשה ואינסבה כו'. עי' מהרש"א. ולנ"פ דהתוס' דהכא אזלי בשיטת הרא"ש שם דיורש ממילא מחזיר ואורתה דקאמר התם דלא מיהדר היינו דאורתה מחיים ולכן אם היה הבעל יורש הוה מיהדר:

בסה"ד ותקנו דבכ"מ כו' אפי' במקום כו' דאיכא פסידא דאחריני כו'. וצריך לחלק בין זה להא דאביי שהביאו התוס' בריש הדבור:

תד"ה והבנות יזונו. מה שהזכיר רשב"ם כו' פרנסה (אי נמי) [אין נראה] לריב"ן כו'. נראה דמ"מ כסות ולבוש שנצרכות עד שתבגרן ודאי דהוו בכלל מזונות וכמש"כ הר"ן בכתובות פרק נערה על הא דתנן התם נישאת כו' וחייב במזונותיה ע"ש וכמו אלמנה דלא תנן בה אלא ומיתזנא ואפ"ה גם כסות בכלל כדאיתא בשו"ע אה"ע ר"ס צ"ד. ואע"ג דבכ"מ אינן בכלל מזונות כמו במתניתין דס"פ דלעיל וכן בכתובות (מ"ח) וזנין ומפרנסין את אשתו:

תד"ה אר"ג (בסופו). אלא שמתמיה על התקנה שתקנו בנכסים מועטין. כצ"ל: