רש"ש על ערכין ל.

גמרא ת"ל מספר שני תבואות כו' פעמים כו'. לעיל (יח ב). ועמש"כ שם על פרש"י דהכא:

במשנה לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב כו'. הנה כשנגאלת בקרובים לא בארה לנו המשנה אם בהם ג"כ נוהגים דינים אלו או לא. והקרא שמביאה הגמרא לקמן למעוטי דברים אלו לא כתיב אלא בגאולת בעל השדה. אך בת"כ פרק ה' סימן ה' ממעטם גם בקרובים מקרא דואם לא מצאה ידו כו' באם אינו ענין ע"ש. אמנם נראה דדין גרעון אינו אלא בגאולת בעל השדה אבל קרובים כשבאים לגאול מחוייבים ליתן כל מחירה שנתן הלוקח בעבורה ואינו מגרע להם השנים שעברו שהיתה בידו. כי לא כתיב וחשב כו' רק בגאולת בעל השדה בעצמו. וכ"מ פשטיה דקרא למתבונן בעינא פקיחא. וק"ל הא דאיתא בקדושין (כא) איתיביה אביי מה ת"ל יגאלנו כו' לרבות כל הגאולות שנגאלו כסדר הזה כו' בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב כו' ע"ש. מדוע לא נאמר דאתי לרבויי בהן גאולת קרובים בגירוע כמו עבד עברי הנמכר לנכרי דבהדיא כתיב ביה גירוע אף בפדיון קרובים:

רש"י ד"ה אלא ממנה. מה שנמחק בדפוסים תיבות עד שנת היובל הוא שבוש כמש"כ בקדושין (כ) ע"ש. וכן לקמן (בע"ב) ד"ה ואימא כתב ופשו ארבעי עד יובל:

רש"י ד"ה כפי שניו. כפי שנים שעומד בהן. כצ"ל: