רש"ש על ערכין כט:

במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:

גמרא התם נחית לאכילה כו'. ועפרש"י. וק"ל דא"כ אפי' שנה אחת קודם היובל דהיא שנת השמיטה נמי לא נחית לאכילה:

רש"י ד"ה פחות משתי שנים. אם מכרה קודם היובל עשר שנים בי' ליטרים נמצא שמכר פירות של כשו"ש בליטרא כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (קו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזי למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימה דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:

רש"י ד"ה אינו עולה. אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו'. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:

רש"י ד"ה שנים תקנה. בע"כ של מוכר כו'. ל"י למה דייק לומר של מוכר הא אפילו בע"כ של עצמו נמי דה"ה עובר בעשה:

רש"י ד"ה וחדא הא. צ"ל חדא:

רש"י ד"ה חדא הדרי זביני. אחדא מהנך כו' או אהך כו' או אהך כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחדא לא הדרא. ואי קשיא פשיטא דאהך כו'. כצ"ל:

בא"ד אי שמיט לוקח וקצץ (כצ"ל) אילנות כו' לרב כו' ואילנות דקץ קץ. ק"ל דלרב נמי כיון דיוצאה מיד שמכרה לו (ועיין בתוספות). א"כ בעת הקציצה כבר לא היו שלו אלא של מוכר ולמה לא ישלמנו. ודע דמוכח מדברי רש"י דבמוכר בשאר ימה"ש לכ"ע רשאי הלוקח לקצץ האילנות. וה"ה ודאי דרשאי לחפור בורות שיחין ומערות. (וכ"מ מלשון הגמרא דב"מ (קט) התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא). ותמיהני על המל"מ בפי"א מהלכות שמיטה שלא זכר מדברי רש"י הללו:

תד"ה התם. היכא דהביאה מיהא איכא ק"ו דלא מזדבנא. כ"ה גירסא הישנה וישרה היא. והגהת הצ"ק מגומגמת. וכן לקמן שכתבו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה. ר"ל הסימנים דלעולם היא נערה או בוגרת. והצ"ק הוסיף בדבריהם מלת האב. ואין לה ביאור:

תד"ה ולא (בדף הסמוך) . וליתבי ההוא אתרא כו' וליקני לו בחליפין כו'. עצ"ק שהקשה דהא מסקינן שם מת"כ נתינה כתיב בהו וחליפין דרך מו"מ הוא. ותמוה דהא קושיית התוספות היא דליקני ליה המקום בחליפין והמעשר באגב. אך קשה במאי דתלו קושייתם אפירש"י. דהא משם גופיה מוכח דאף דקנין הקרקע אינו אלא על זמן כמו שכירות מ"מ מיקנו אגביה מטלטלין א"כ ה"ה דמתנה ע"מ להחזיר או שאלה ליהני. וכן בקדושין ובב"מ הקשו קושיא זו סתמא בלא פרש"י דהכא: