ר"ן על שבועות ו:

אין צריכין שיבואו בהן מים. מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים כדאמרינן לעיל ותניא בתוספתא ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ פי' נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש א"נ אפי' בשאר בית הסתרים מקפדת שלא תתגנה על בעלה ושפחתו של רבי שנמצא עצם בין שיניה שמא נשואה היתה א"נ אעצם בין שיניה כ"ע קפדי:

אלו חוצצין באדם. משום דבסיפא קתני אלו חוצצין בכלים תנא נמי גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם:

שבראשי הבנות. בריש פרק במה אשה (דף נז.) אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין אבל בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה:

קלקי הלב ובית הסתרים באשה. שנתלכלך השער של מקומות הסתרים בזיעה עד שנעשו עבה כעין צמר מסובך:

לפלוף. צואת העין:

גליד שחוץ למכה. ריר היוצא מן המכה מתיבש ונעשה גליד:

שרף היבש. כגון שרף היוצא מפרי האילן:

גלדי צואה שעל בשרו. כשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשת גליד:

והמלמולין. פירש בערוך באדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורי' והעיקר מן וקטפת מלילות:

טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה:

קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש. ובית השחי בחנם תנייה דה"ל בכלל בית הסתרים [ובית הסתרים] באיש. דאיש אינו מקפיד אבל אשה מקפדת ודוקא נשואה כדי שלא תתגנה על בעלה כדמפרש לעיל כל זה פירוש רבינו שמשון ז"ל. ואמרינן בתוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומש"ה נהגו נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה [לידי ספק] מה הוא כנגד הבשר ומה הוא אינו כנגד הבשר ומה היא צואה ומה טיט ובצק:

ואם [סמוך כו'] אינה צריכה לחוף ולטבול. דודאי לאחר שטבלה בא עליה:

איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה. זו היא גרסת הרב אלפסי דללישנא קמא לא בעינן וללישנא בתרא בעינן וקי"ל כלישנא בתרא כדאסיקנא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ומ"מ שמעינן מהכא דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה [כגון שחפפה ביום וטבלה בלילה] דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה עלתה לה דכיון דדיעבד הוא ה"ל כלא אפשר דפסקינן לקמן דחופפת ביום וטובלת בלילה אלא דמיירי כשעיינה סמוך לטבילה דאי לא לא היינו מקילין בדיעבד דעיון דבר תורה הוא כך כתבו וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל דחפיפה דהכא בכולי גופה הוא ואיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומטביל בליליא כלומר [ודוקא] ללישנא [קמא] דאמרינן אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בלילה [כשלא נמצא עליה דבר חוצץ] אינה צריכה לחוף ולטבול דהא אמרינן ואם לאו צריך לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריך לחזור ולטבול אע"ג דבלא אפשר שרינן לקמן:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מקואות אם ביום שחפפה טבלה וכו'. משום דלמקצת נוסחי לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימר דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע"פ שנמצא עליה דבר חוצץ דהיכי אפשר דאף על גב דאתיליד ריעותא לא ניחוש אע"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן דטעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזו לא נתבאר יפה בדברי הרמב"ם ז"ל וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

גרסינן בגמרא (דף סו:) אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול ולא על גבי סילתא דהיינו בקעת עבה משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר וכתב הראב"ד ז"ל דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב ז"ל דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בת קבולי טומאה הוא אבל בכלי עץ ואפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במס' מקואות [פ"ה מ"ב] מעיין שהעבירו על גבי כליס או על גבי ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפ"ז הא דעבד מפצי אבוה דשמואל [לבנתיה] (שבת סה.) למחיצות עבדינהו משום צניעותא דליכא למימר משום טיט עבדינהו וכמו שפי' רש"י ז"ל שהרי מקבלות טומאה וכדתנן בפ"ק דסוכה (דף יט:) עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואיכא גזירת מרחצאות:

גרסינן בגמ' [דף סז.] אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי פירשתיה בפ' במה אשה יוצאה (דף סה:) בס"ד:

האי ריבדא דכוסילתא. גלד שנעשה במקום הקזת דם עד תלתא יומי הגלד הוא רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייץ:

פורחות. פוקחות ועוצמות תדיר:

אינו חוצץ. דפריחתה מעבירתה ואינו עב על גבי עין:

פחחה עיניה ביותר. הוי חציצה למעלה:

עצמה עיניה ביותר. הוי חציצה למטה:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. כלומר לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הלוכה ושמושה תמיד והכי פירושא ולית הלכתא כי הני דריבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שבעין ופקחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דבכולהו עלתה לה טבילה אלא כי הא דר"ל דאמר לא תטבול אלא דרך גדילתה ואע"ג דהא דר"ל לא פליגא עליהו ואפשר דכולהו איתנהו תלמודא הוא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרא דר"ל בלחוד וכיוצא בה בסוף פרק נערה שנתפתתה (ד' נד.) דאמרינן זינתה וכחלה ופקסה ותבעוה לינשא ונתפייסה דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות והתם נמי הא איפשר דאיתנהו לכולהו [וא"ת] היכי אמרינן בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מאי שנא מהא דתנן במס' מקואות (סוף פרק ח) קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה יש לומר דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהו מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כדתנן גבי ראיית נגעים (נגעים פ"ב משנה ד) שטהר בהן הכתוב בית הסתרים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ותנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכת ומניקה את בנה וכאורגת בעומדת לשחי ליד הימנית ומפרש בתורת כהנים דעודר היינו לענין בית הסתרים לפי שהעודר מפסיק רגליו קצת ומוסק לענין בית השחי לפי שדרך המוסק להגביה זרועותיו קצת כדי לנער האילן ואשה כעורכת לבית הסתרים שדרכה לפסוק רגליה ומניקה את בנה היינו לענין תחת הדד שמה שנראה באותה שעה ממה שהוא תחת הדד אין לו דין בית הסתרים וכאורגת בעומדין לענין בית השחי כלומר שכשאורגת מעומד מגבהת יד הימנית לארוג ולא פירש"י ז"ל כך: