ר"ן על שבועות ז.

נימא אחת. מיהדקת שפיר וחוצצת ולאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף:

אנו אין לנו. שיחוץ אלא נימא אחת קשורה בלבד:

דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פירש"י ז"ל רוב שערו קשור אחת אחת וכן פירש בפירקא קמא דסוכה משמע דס"ל דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ונראה שהזקיקו ז"ל לפרש כן משום דהתם בפ"ק דסוכה (דף ה:) אמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ופרכינן חציצין דאורייתא נינהו דכתיב וכו' ופרקינן כי אתאי הלכתא לשערו ופרכינן שערו נמי דאורייתא היא אלא כי אתאי הלכתא לרובו ומיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד דא"ר יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס אלא הלכתא משמע דכי שנינן אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו אשינויא קמא קיימינן דשנינן כי אתאי הלכתא לשערו אבל בבשרו בכל גוונא הויא חציצה ור"ת ז"ל הקשה עליו מדגרסי' בפ' הערל (דף עח.) כותית מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואמרינן עלה מאי אילימא מדרבי יצחק הא אמר [רב כהנא] לא שאנו אלא רובו אבל כלו לא [ואע"פ שאינו מקפיד חוצץ] ואם איתא עדיפא מינה ה"ל לאקשויי אימר דאמר ר' יצחק בשערו אבל בגופו מי אמר אלא ודאי [גרסי' אלא] כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו כלומר והדר ביה מפירוקא קמא דאמרינן כי אתאי הלכתא לשערו וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מקואות בשם הגאונים ז"ל דרוב שערו הקשור נימא נימא חוצץ אע"פ שאין רוב גופו משמע דס"ל [דכיון] דאית לן תרי קראי חד [לשערו וחד] לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא רוב בשרו [ואע"פ שאינו רוב שערו או] רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ. והוא ז"ל סובר שם דשערו ובשרו חד גופא הוא ואפי' כל שערו קשור נימא נימא אינו חוצץ אא"כ יש בגופו דבר חוצץ שהוא משלים לרוב גופו והראב"ד ז"ל מסכים בהשגות לדברי הגאונים וכתב ז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אע"פ שאינו מקפיד בו בשעת טבילה והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת אע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא מפני שהאשה מקפדת בה בשעת לישה וכיוצא בה:

אשה לא תחוף בע"ש ותטבול במוצאי שבת. בשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות קאמר דלא תחוף בע"ש ותטבול במוצ"ש מפני שתהא החפיפה רחוקה מן הטבילה:

ותמה על עצמך אשה היכי חופפת ביום וטובלת בלילה. כלומר ועוד אלא אפי' [בחול] לחוף ביום ולטבול בלילה הסמוכה לה אסור דתמה עצמך היאך אשה שנזדמנה לה טבילה בשבת שצריכה לחוף מבעוד יום היאך התירו לה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר שאף על היתר זה יש לתמוה ובקושי התירו משום דלא אפשר הלכך כשנזדמנה לה טבילה בחול לא תחוף ביום אלא בלילה סמוך לטבילה [וכדשלח רבין באיגרתיה תמה על עצמך וכו']:

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. היכא דאפשר לחוף בלילה [כגון] שהטבילה היא בחול חופפת בלילה היכא דלא אפשר כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת או ביו"ט חופפת ביום וטובלת בלילה הלכך אם נזדמנה לה טבילה בליל י"ט שאחר השבת חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת ומוכח נמי בגמרא שאם חל יו"ט של ראש השנה להיות בא' בשבת ונזדמנה לה טבילה בליל שני בשבת שחופפת בע"ש וטובלת בליל שני בשבת שהוא י"ט שני של ראש השנה אבל לעולם כל שהטבילה היא בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה זה הוא דרך הרב אלפסי ז"ל [והוא על דרך השאלתות] אבל רש"י ז"ל סובר דלעולם בחול לא תחוף בלילה ותטבול בלילה דחיישינן מתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה ולפיכך חופפת ביום וטובלת בלילה ובמוצאי שבת שאי אפשר לחוף ביום קודם ליל טבילה חופפת [בליל] שבת:

ואם חל י"ט אחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת ליל שני בשבת וכל זה כדי שלא תחוף בליל הטבילה עצמה דחיישינן שמא לא תחוף יפה ומיהו אם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר השבת אם נזדמנה לה טבילה במוצאי יו"ט שני חופפת וטובלת באותה לילה עצמה כדי שלא תרחיק כ"כ חפיפה מן הטבילה וכל זה תלוי בפירוש סוגיות הגמרא ולכולהו פירושא בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילינן אבל בעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופא דהוא מדאורייתא לא מקילינן:

סליקו הלכות נדה

שבועות שתים בתרא:

שבועה שאוכל ושלא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להיטיב ומשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף להו רבי עקיבא לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:

מדבר ומביא קרבן בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטל דבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשבועה דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ולא הויא לה בתרייתא שבועה על שבועה [גמ' דף כג.] דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין:

גמ' ואי בעית אימא סברא. כתב בה"ג וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אף על גב דמדאורייתא שתיה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל:

גרסינן בגמרא [דף יט:] עלה דמתני' קמייתא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה שאוכל לך שבועה שלא אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור כלומר אמר אחד משלשה לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך לשבועה לא אוכל לך לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ומתני' היא בפ"ב דנדרים (דף טז.) ושם פרשתיה בס"ד. ומפרקינן אמר אביי ל"ק כאן במסרבין בו לאכל כאן [דף כ.] בשאין מסרבין בו לאכול. מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול. כלומר מפצירין ומ"ה אמר שאוכל דאכילנא משמע ומתני' דהתם במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע ה"ק שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך א"ה מאי למימרא מהו דתימא לשניה הוא דאתקיל ליה קמ"ל. זו היא הסוגיא האמורה כאן בגמ' ומדאמרינן מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול משמע דמסתמא שאוכל דאכילנא משמע ואין צריך הוכחה. ובפ"ב דנדרים יש סוגיא כיוצא בזה [דף טז.] והתם לא משמע הכי באוקמתא דאביי גופיה דהתם אוקי אביי מתני' דהכא במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ובתר הכי אמר שבועה שאוכל דבכי האי גוונא שאוכל דאכילנא משמע דאלמא דכשם שצריך הוכחה לומר דשאוכל שלא אוכל משמע כך צריך הוכחה לשאוכל דקא משמע שאוכל אבל בלי שום הוכחה לא ידעינן היכי משמע וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות ומשמע דסוגיא דהכא דייקא טפי משום דשאוכל סתמא דאכילנא משמע ואע"פ שאין לנו להכריח כך מדעתנו נ"ל הכרע בזה דכיון דרב אשי ס"ל דאפי' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא אפ"ה שאוכל דאכילנא משמע מ"ה נדי מאוקמתא דאביי כדמפרש התם בפ"ב דנדרים אין לנו להטיל כל כך מחלוקת בין אביי לרב אשי שרב אשי יאמר שאפי' במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא שאוכל דאכילנא משמע ואביי יאמר שאפי' בסתמא שאוכל לא משמע דאכילנא עד דאיכא הוכחה וכל שכן שלענין מעשה יש לסמוך על סוגיא דהכא דאביי ורב אשי שוין בדבר דאוכל סתמא דאכילנא משמע שהיאך נפסוק דלא כרב אשי בשאוכל סתמא משום דאביי דהתם פליג עליהכיון דאביי דהכא כותיה ס"ל: