ר"ן על שבועות ו.

כל חייבי טבילות טבילתן ביום בדוכתי טובא הוא ובפ' הקורא את המגילה למפרע (דף כ.) ילפינן דטבילתן ביום:

נדה ויולדת טבילתן בלילה דתניא (פסחים צ:) מנין לנדה שאינה טובלת אלא בלילה [תלמוד לומר] שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ויולדת נמי הוקשה לנדה דכתיב כימי נדת דותה:

אמר רב נדה בזמנה בפ' בתרא דנדה [דף סז:] היא:

נדה בזמנה. בשביעי ובנדה דאורייתא קא מיירי שלא ספרה נקיים:

לא תטבול אלא בלילה. כמו שמפורש למעלה:

שלא בזמנה. בח':

משום סרך בתה. כלומר שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפי' בזמנה בז' ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני היא דטבלה ביום וקי"ל כרבי יוחנן:

א"ל רב פפי לרבא מכדי כולהו נשי דהאידנא ספק זבות משוינן להו. שאפילו נדה סופרת ז' ימים נקיים דהחמירו על עצמן כר' זירא:

לטבלו ביומא דשבעה. ממה נפשך דאי נדה היא הרי יום טבילתה יותר משבעה ללידתה ואי זבה היא טבילת זבה ביום וה"ק ליה רב פפי לרבא בשלמא רב ור' יוחנן מיירו קודם חומרא דר' זירא דמקמי הכי הוו אבל אנן דקיימינן בתר תקנה לית לן טעמא דלא נטבלין בשביעי וישמשו דהא ליכא למיחש למידי לא לה ולא לבתה ומהדרינן משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן. כלומר דבעינן שיהו ז' נקיים רצופים אבל ראתה בינתיים סותרת וכבר פירשתיה למעלה ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר כיון שספרה מקצת יום של ז' תטבול ותשמש:

אבל אמרו חכמים אסור לשמש כדי שלא תבא לידי ספק. שאם תשמש [בו] ביום ותראה מיד אחר תשמיש נמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה וכיון דתשמיש אסור בשביעי מחמירינן נמי שלא תטבול כדי שלא יבואו לשמש וכיון דטבילה אסורה בשביעי אפילו בשמיני נמי אסורה משום סרך בתה שאם תראה הבת שאמה טובלת בשמיני ומשמשת תטבול היא בשביעי ותשמש ואע"ג דגזרה לגזרה היא משום חומר כרת חששו ומש"ה אפילו לבתר חומרא דר' זירא אפילו בשמיני לא תטבול אלא היכא דאיכא למיחש לאבולאי ודכותיה ואע"ג דר' שמעון אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרינן בפרק המפלת (דף כט:) בשמעתא דטועה בעשרים ואחד תשמש ופרקינן משום דר"ש ואפ"ה היו טובלות [ביום] כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש לחוד קאי ובתורת כהנים נמי תנינא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה אפ"ה קא אמרינן דכיון דר"ש אסר תשמיש [אנן] נמי אסרינן טבילה משום לתא דתשמיש אבל ר' שמעון ודאי תשמיש בלחוד אסור ולפי זה לא גרסינן שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא הכי גרסינן שלא יבא לידי ספק וכן הגרסא בהלכות הרב אלפסי ובברייתא שבתורת כהנים אבל הר"ז ז"ל סובר דהאידנא ליכא סרך בתה כלל אלא שאם טבלה בשביעי אסורה לשמש מדר"ש ולא נהירא ויש מי שאומרים שאם טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה שאם תאמר [עלתה לה טבילה] איכא למיחש שמא תבא לשמש ולפיכך צריכה לחזור ולטבול ומיהו בשמיני כיון דלא מיתסר אלא משום סרך בתה עלתה לה טבילה וזה הוא דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דאפי' בשביעי עלתה לה טבילה בדיעבד:

אמר רבא אשה לא תחוף. מקטיף מזיא. ניתק השער ומתבלבל וחוצץ:

מסריך. מתדבק השער וחוצץ. והך חפיפה פי' רש"י ז"ל חפיפת שערה כלומר שער [ראש] האשה ושאר מקומות שבגוף בבית השחי והכי מוכח דחפיפה בשער היא דתנן (שבת דף נ:) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וה"נ מוכח בפ' מרובה (דף פב.) דאמרינן התם דאחד מעשר תקנות שתקן עזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן הא דאוריי' היא דכתיב את כל בשרו זו הטפל לבשרו ומאי נינהו שערות מדפרכינן הכי אלמא חפיפה בשער היא ופרקינן התם מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי דלמא מיקטר א"נ מאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקן חפיפה ומדאמרינן הכי משמע דבעינן עיוני בכוליה גופה דלגבי חציצה מקום שער ושאר הגוף שוין הן אלא [דאתא] עזרא ותקן דלא ליסגי במקום שער עיוני משום דשכיחי בה קטרין והצריך חפיפה ומשום דחפיפה דרבנן בעלמא היא מקילין בה כדאמרינן לקמן [דף סח.] האשה חופפת בע"ש וטובלת מוצ"ש ואפילו למוצאי י"ט שאחר השבת כמו שאכתוב בס"ד אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילינן וראיה לדבר מדאמר בסמוך [דף סז.] נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ובודאי אי אפשר שלא נתנה תבשיל לבנה וכיוצא בו מע"ש עד מוצאי י"ט שאחר השבת והיאך עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילין בחפיפה דוקא כשחזרה ועיינה בשעת טבילתה הלכך במקום שער בעי חפיפה ומקילינן בה כדכתבינן ובכוליה גופיה בעיא עיוני סמוך לטבילה ומדאמרינן לקמן [סו.] טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ועליה כל גופה משמע לאו למימרא דחפיפה בכוליה גופה אלא משום דמסתמא עיינה בעצמה בשעת חפיפה וכ"ת אי בעיא עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה [לחזור] לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה איכא למימר שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי והך עיוני דמדאוריי' משמע דבלא מים הוא דלא אשכחן אלא לגבי חפיפה ומיהו הני נשי דילן נהוג למשטף כל גופייהו בשעת טבילה בחמימי ושפיר דמי ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגות כן מדאמרי' בגמ' [ד' סח.] דודא חסרת עבדי חסרת מסרקא חסרת ומדאצרכה כולי האי משמע שדרכן לשטוף בחמין וכך נ"ל מדאמרי' אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם אית' דלא הוו עבדי חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן בשלא היתה חפיפה סמוך לטבילה [לענין] כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא אלא ודאי דרכן היה לשטוף כל גופן בחמין ומש"ה בסמוך לטבילה ליכא למיחש למידי ומעתה האי ונמצא עליה אתי כפשטיה דנהי דחפיפה מדינא אינה אלא במקום שער הנהיגוה בכל הגוף:

ואפי' בחמי חמה. די לה בחמין שהוחמו בשמש:

משרו מזיא. מתירין את השער שלא יסתר זה בזה:

קמטיה. בית השחי ובית הסתרים שלה:

כל הראוי לבילה. במס' מנחות [ד' נח:] ס' עשרונים בכלי אחד ראויה לבלול ואין בילה מעכבת בהן שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ס' וא' עשרון בכלי א' מעכב בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי מבלל:

ותנן במתני' בפ"ח דמקואות [משנה ה]:

טהורה מטומאתה מטומאת נדה:

אבל טמאה ע"ג רוקה. שנתלש על המעות קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ומשא ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבילה בקומטו דטמאה בפ' יוצא דופן:

נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה:

קפצה ידה. הוי חציצה:

קרצה שפתותיה. מלשון כדי לקרוץ בצפורן פ' בא סימן [דף נב:] שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה ונהי דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן וקצת היה נראה דקריצה הוא לשון דוחק שדוחקת שפתותיה ביותר כמו פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר דלקמן:

ומטבילן טמאין. כאילו לא הוטבלו דלא באו מים למקום אחיזתו:

ואם הדיח ידיו במים. קודם אחיזתו טהורין לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה: