ר"ן על שבועות ד:

ובפלוגתייהו דרב ולוי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי ביאה כרב ובסמוך אכתוב אי נפקא לן מידי בכל הני דיני אי לא:

בעל ולא מצא דם. פעם ראשונה:

וחזר ובעל ומצא דם. פעם שניה:

אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן:

יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם. ע"י הטיה וזה גם כן אפשר שבפעם ראשונה הטה ולאו אדעתיה:

שאני שמואל דרב גובריה. אבל להטיה לא חיישינן:

בוגרת נותנין לה לילה ראשון. ותו לא אפילו לבית הלל לפי שהבוגרת נתמעטו בתוליה הלכך ודאי בלילה אחת כלו כולם:

אבל ראתה. כיון דשכיחי בה דם טפי (מנערה) אין נותנין לה אלא בעילת מצוה:

הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. בין שהגיע זמנה בין שלא הגיע זמנה:

רבותינו חזרו ונמנו. ואע"ג דשורת הדין הוי כמתני' החמירו עליה בחומרא זו:

כי הוו ר' יוחנן וריש לקיש בתינוקות. בפרק בתרא דנדה ששמו תינוקות:

תעלא. שועל:

מבי כרבא. מן החרישה שאינו מוציא משם אלא אבק רגליו ה"נ לא ילפינן מפרקין דמתני' מידי אלא כרבותינו שחזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

ערק. ברח כלומר פירש ממנה מביאה ראשונה ואילך:

ומסתברא שאע"פ שבעל הגמרא סידר מימרא דרב ושמואל בפסקא דראתה ועודה בבית אביה הה"נ דאפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינו בועל אלא בעילת מצוה בלבד וראיה לדבר מדאותיב רב חסדא עלייהו בגמרא מדתניא מעשה ונתן לה ר' ד' לילות מתוך י"ב חדש וההיא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לה אלא כל הלילה אלמא דרב ושמואל לא אמרו למילתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה ואע"פ שבעל הגמרא סידרה בהך פיסקא אלא ה"ה בלא ראתה וכיון שכן ה"ה נמי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה והיינו דאמרינן דר' יוחנן וריש לקיש לא הוו מסקי מהאי פירקא אלא בועל בעילת מצוה ופורש [משמע מכל מילי דתינוקות] וכן מוכיח הירושלמי אשר הביא הרב אלפסי דאמר שמואל כל ההיא הלכתא דרישא דבפרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ואין דעת הרמב"ם כן שכתב בפרק [ה' מהל'] איסורי ביאה גבי נשאת כשהיא נערה וראתה דם בבית אביה שאין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ובלא ראתה כתב הדינים כמו שכתב במשנה ובגמרא אלמא ס"ל דרבותינו לא חזרו ונמנו אלא אהגיע זמנה לראות וראתה:

והראב"ד ז"ל השיב עליו אמר אברהם כבית שמאי הוא זה ע"כ. ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא ודאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש אע"פ שלא מצא דם קא אמרינן דכיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ראתה טפת דם כחרדל ונאבד או שחפתו שכבת זרע ולא תלינן במילתא דלא שכיחא ולומר דבעל בהטיה ולא נבעלה קודם לכן דכיון דבחזקת בתולה היתה אין מוציאין אותה מחזקתה וכן דעת הגאונים ז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרינן לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר ופורש וכדאמרינן בפ' ידיעות הטומאה (דף יח.) במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי כדי שלא יהא יציאתו הנאה לו כביאתו אבל לנעץ צפרניו בקרקע כדאמרינן התם לא צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו כדאיתא בגמ' (דף סה:) דאי לא לבו נוקפו ופורש ולא מסתברא שאם אמרו כן בנדה דאורייתא אין ללמוד ממנה לדם בתולים שהוא טהור אלא ודאי יכול לפרוש ממנה קודם שימות האבר דכל זה בכלל ביאה היא ואם אי אתה אומר כן אף הוא לבו נוקפו ופורש וכן כתב (הרא"ש) [הרשב"א ז"ל בת"ה]:

תבעוה לינשא כו' דמשום דמחמדא ומחמת חמוד יש לחוש שמא ראתה דם ואפי' בדקה ולא נמצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששין שמא נאבד וגרסינן עלה בגמרא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה איעכב שבעה יומי [בתר] ההוא יומא א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' ימים נקיים א"ל אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר א"ל בפי' אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה גדולה מ"ט משום דמחמדא קטנה נמי דמחמדא. והני ז' ימים נקיים איכא מ"ד שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם אבל הראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו דאינה צריכה הפסק טהרה משום דרואה מחמת חמוד מועטת היא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעינן צריכה בדיקה בתחלתן ובסופן והכי מוכח ההוא עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואיעכב שבעה יומא ובודאי דכיון שלא היתה היא סבורה דמשום ההיא איעכב לא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן ליה לרבינא דאצרכה ז' ימים אחרים אלא בדקה בסופן ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה סגי ואין זה ראיה דאפשר דז' אחריני אצרכה אלא תלמודא לא חש לפרושי וז' ימים הללו מונין אותו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפ' החולץ (דף לז:) דאמרינן התם רב כי אקלע לנירדשיר אמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי אקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודועי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדה:

ת"ר החמרים והפועלים וכו'. בסוף פרקא קמא דנדה (דף יב.) ומוקמינן לה התם בשיש לה וסת משום דס"ל דבעסוקין בטהרות היא ומגו דבעי [בדיקה לטהרות בעיא] נמי בדיקה לבעלה ואפ"ה [הכא] שריא בלא בדיקה דאמרינן התם דכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו כלומר דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולכי מרצה קמה ותבע רמיא אנפשא ואי הויא חזיא [מרגשא] וכי אמרינן דבעיא בדיקה ביושב ושוהה עמה שאינו צריך רצוי כ"כ הלכך אצרכוה בדיקה דילמא השתא חזיא מגו דבעיא בדיקה לטהרות וישינה אע"ג דליכא למימר רמיא אנפשה הא אמרינן התם דיש לה וסת [הלכך] ערה דחזיא לאיעסוקי בטהרות בעינן בדיקה ואפי' לבעלה אבל ישינה דלא חזיא אפי' רגילה לעסוק בטהרות לא בעי בדיקה ומש"ה לא מצינו לאוקמא באין לה וסת משום דאמרינן התם דאין לה וסת בין ערה בין ישינה בעיא בדיקה ובישינה ליכא תביעה ופיוס דליהוי כבדיקה:

וגרסינן בפרק כל היד (דף טו.) עלה דמתני' דתנן כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן והבאין מן הדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. ופרש"י ז"ל דהיינו תוך שלשים יום לראיה אבל לאחר זמן עונתה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין בסוף עונה (ובסוף פ"ק דנדה אמרי') דנדה בינונית [עונתה] ל' יום ואמרו שכך נמצא במסכת נדה ירושלמי אמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת וסתות דרבנן ופרש"י ז"ל דרב הונא קאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דלא שאנו דכי מצאה תוך עונתה מותרת אלא כשלא הגיע עת וסתה בתוך אותם ימים שהיה בדרך אבל הגיע עת וסתה קודם בואו מן הדרך לא דאורח בזמנו בא ווסתות הלכה למשה מסיני ומחזקינן לה כטמאה ורבה בר בר חנה אמר מותרת וסתות מדרבנן והם הצריכוה לבדוק ביום וסתה שמא תראה מיהו היכא דבעלה לא היה בעיר ולא ידעי אי בדקה אי לא [לא] מחזקינן לה כטמאה ע"כ. ולפי פירושו אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונתה ולא נהירא שכל מי שיש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה ולמה נחוש לעונה שקודם הוסת לפיכך נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דמתני' סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן ורב הונא דאמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כלל ורבה בר בר חנה פליג ואמר [אפי'] יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל [לרבה בר בר חנה] דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם ומיהו אם הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנה דהא מסקינן התם בפ' כל היד דוסתו' דרבנן וא"ת והתניא התם דאפי' למאן דאמר וסתות דרבנן צריכה בדיקה [דף טז.] דתניא רמ"א טמאה נדה וחכ"א תבדק כלומר אשה שהגיע שעת וסתה ולא בדקה וכיון דבעיא בדיקה משמע דבטמאה מחזקינן לה עד שתבדק וכיון שכן היכי אמר רבב"ח דאפי' הגיע עת וסתה מותרת והא אמרי' התם דבעיא בדיקה י"ל בבא מן הדרך הקילו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהני' לבדיקה דטהרות כדאי' בסוף פ' קמא דנדה [דף יב.] וכמו שכתבתי דתרוייהו הן דרבנן: