ר"ן על שבועות ד.

התקין רבי בסוודית. מקום שאינן בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה ואינן מכירות בין דם טמא לדם טהור:

ראתה יום אחד תשב ששה והוא. כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

שנים תשב ששה והן. זו עיקר הגרסא ומש"ה יושבת ששה והן משום דחיישינן שמא יום ראשון ראתה דם טהור ושני דם טמא והוי תחלת נדה א"נ דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וששה דקאמרינן נקיים בעינן דכיון דטועות משוינן להו אי זה יום שתראה מספקינן ליה בתחלת נדה. ונקיים דקאמרינן לבסוף אכולי יומא קאי אלא דיש לישן [פי' הרגל לשון כמו היה דש בעירו] היא ז' ימים נקיים:

ואע"ג דהאי תקנתא דרבי בסוודית וכו' (דרבי) מוציאה לכל ספק. תמיה למה הנהיגו חכמים מילתא [יתירה] כיון דתקנתא [דרבי סגי] חומר בנות ישראל [למה לי] יש שתרצו כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים תהא זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים כגון שראתה שתי ראיות ואחת מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבא לטעות בכיוצא בזה השוו מדותם שאפילו בדם טפה כחרדל יהו יושבות ז' נקיים ועדיין אין זה מספיק אלא י"ל שכיון שלפעמים בטפה כחרדל יושבת ז' נקיים דהיינו בזיבה הסותרת החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל דם שתראה כאילו היא סותרת ורבותא דטפת דם כחרדל היינו משום דהוה מצי למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בשלשה ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מה"ת שבעת ימים נקיים אם הוא בימי זיבה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראיה אחת:

והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת. זהו דעת הרב אלפס ז"ל [שאפילו] בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב שצריכה שבעה נקיים ועוד דעכשיו כל הנשים הרי הן כיולדות בזוב דהא קי"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל הן החמירו על עצמן שיהו סופרות שבעה לדם טיפה כחרדל ובפרק בנות כותים (דף לז.) איפליגו אביי ורבא בימי לידה שאינה רואה בהן דם אם עולין לה לספירת זיבתה ופסקו הגאונים ז"ל כרבא דאמר עולין לה לספירת זיבתה אבל ר' יעקב ז"ל פסק כאביי דאמר [דמ"מ] אין עולין משום דס"ל [דהאי] שמעתא היא למ"ד דיע"ל קג"ם ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו שהוא לחי העומד מאליו דבסוף פ"ק דעירובין (דף טו.) וכן עיקר חדא דהא איתותב רבא התם דאלמא לית הלכתא כותיה ועוד דימי לידה אמרינן היכי נקיטינן בסימנא למ"ד ועוד דבפרק בא סימן (דף נד:) אסיקנא בהדיא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין:

ולענין דם טוהר הגאונים ז"ל החמירו שלא לנהוג בו היתר אפילו ספרה שבעה נקיים אחר לידתה וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כן אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטעות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא יבואו לטעות באותן ספק יולדות שיושבות עליהם לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהם קולא שיהו סבורות שכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר של תורה והרמב"ם ז"ל כתב בפרק א' מהלכות איסורי ביאה שהדבר תלוי במנהג:

מתני' בראש פרק בתרא דנדה תינוקת שלא הגיע זמנה נותנין לה ארבע לילות. לשמש דאפי' רואה אמרינן דם בתולין הוא:

עד שתחיה המכה. מפרש בגמ' דהכא ליכא הפרש בין ראתה ללא ראתה מדקא מפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה וברישא לא מפליג:

והגיע זמנה לראות. דהיינו ימי הנעורים והביאה שתי שערות אבל לא ראתה:

עד מוצאי שבת. והיא נשאת בד' ותו לא משום דכיון שהגיע ימי הנעורים אין פתחה צר כל כך ומסתמא בארבעה לילות חיתה המכה:

ובית הלל אומרים כל הלילה [כולה]. שכיון שדמים מצויין בה אין נותנין לה אלא אותה לילה בלבד:

גמ' אמר ר"נ בר יצחק ואפילו ראתה. אפילו ראתה בבית אביה אמרי ב"ה דכיון שלא הגיע זמנה נותנין לה עד שתחיה המכה מדמפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה ללא ראתה [וברישא לא מפליג מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה]:

בידוע שלא חיתה המכה. ולפיכך כשעומדת או יושבת ע"ג קרקע קשה למכה ורואה:

מחמת תשמיש היא. ותליא בדם בתולים:

ל"ש אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש. דכל היכא שבכל פעם ששמשה ראתה מוכחא מילתא שלא חיתה המכה ולפיכך אע"פ שראתה שלא מחמת תשמיש תלינן דדם בתולים הוא ומיהו לא מחזקינן לה בטהורה אלא בעומדת ורואה יושבת ואינה רואה וזה נראה דעת הרב אלפס ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי ביאה:

אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה אח"כ. [אפילו באותו יום] טמאה:

עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש. [ואע"פ שלא פסקה: וראתה. שלא מחמת תשמיש]:

טמאה. דמסתמא כיון שעמדה לילה אחת בלא תשמיש אותה ראיה שראתה אחר כך בדם נדה מחזקינן לה ומיהו כל ששמשה אח"כ וראתה מתוך תשמיש [ואפי' שמשה בהפלגות] תולין בבתוליה כל ראיה שתראה באותו יום והיינו דאמרינן בפרק תינוקת (דף סה:) מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חדש:

נשתנו מראה דמים שלה. שאין מראה לילה זו דומה למראה לילה אחרת [אע"פ שלא פסקה מחמת תשמיש ולא עבר עליה לילה אחת]:

טמאה. שזה מוכיח שאינו דם מכה דא"כ הוה כולה מראה א':

עד מוצאי שבת תנן. ביום ובלילה:

דשרי למבעל בשבת. אע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתחה דחוק ומיהו בלאו הכי מסקינן בפ"ק דכתובות (דף ז.) דמותר לבעול בתחלה בשבת: