ר"ן על שבועות ה.

וגרסי' תו התם [דף טו:] א"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כלומר שאם [שהה] בדרך ז' ימים אחר וסתה שעכשיו יכולה ליטהר אפי' הגיע זמן וסתה בינתים אמרינן דטבלה ואין צריך לשאול לה משום דס"ס היא ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימא טבלה והא דר' יוחנן אפשר דלא פליגא אדרבה בב"ח אלא ר' יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה ומש"ה בעי מחשב א"נ דהא דר' יוחנן בבא מן הדרך נמי היא [וחושש משום עונה שאחר הוסת וכפי' הרמב"ן ז"ל] וה"ה שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק דאפשר שטבלה לאחר מכאן וזמן עונתה קרוב עד שא"א שטבל' בינתים ואמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מכאן ולא ראתה בעונתה דמאי דתלי רבה בר בר חנה בעונה שאחר הוסת היינו לקולא וכל היכא דאיכא קולא לתלות בוסת תולין אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגי אדר' יוחנן דלרבי יוחנן אע"ג דוסתות דרבנן בעי חשוב ימים לטבילה ואפי' לבא מן הדרך שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה עד שתבדוק וכדאמרי' לקמן תבדק ופסק הלכה כר' יוחנן ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו והרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בסוף פרקין (דף יב.) החמרים והפועלים נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חלק בין הגיעו ימי עונתה ושעת וסתה ללא הגיעו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות איסורי ביאה שאשה שיש לה וסת שהלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אין צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא נראה מדבריו שא"צ לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכאן כלל ונראה שהם ז"ל מפרשים דתוך ימי עונתה דקאמרי' היינו עונת הוסת ולאפוקי יום העונה עצמו שלא תאמר דבבא מן הדרך הקילו שלא לחוש אף לעונת הוסת עצמה קמ"ל דבעינן שיחשב שלא תהא עומדת עכשיו בתוך עונת הוסת וסבורים הם ז"ל דר' יוחנן דאמר מחשב קסבר וסתות דאורייתא ופליג אדרבה בר בר חנה ואנן קי"ל כרבה דהא סוגיא סלקא דוסתות דרבנן ודאמרינן לקמן תבדק בשוהה בעיר עסקינן אבל בבא מן הדרך לא דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וכמו שכתבתי למעלה ותמהני דתינח ערה אבל ישנה מאי איכא למימר דהא בישנה ליכא תביעה ולא מצית אמרת דאפילו בישנה איכא [תביעה] דאי הכי הך ברייתא דהחמרין הוה מצי לאוקמא התם בסוף פ"ק דנדה אפילו באין לה וסת אלא ודאי ליכא ומש"ה אוקמוה דוקא בשיש לה וסת כמו שכתבתי למעלה וכיון שכן קשיא ישנה לפיכך נ"ל דאינהו ז"ל סברי דחכמים ור' יהושע דאמרי תבדק לאפלוגי את"ק דידהו [הוא דאתו] דאמר כל שלא בדקה בשעת וסתה טמאה נדה משום דוסתות דאורייתא ואמרי ליה לא אלא תבדק כלומר שאין לך חומר אחר בוסתות אלא שצריך בדיקה בשעת הוסת והוא חומר של דבריהם אבל כל שעבר הוסת למה תהא צריך לבדוק והרי כל אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא דמ"ה אמרו דיה שעתה ולמה נחוש שיהו דמים מצוים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת אלא התם ודאי כי אמרינן תבדק בשעת הוסת אמרו וכדכתיבנא ואע"ג דאמרי' התם איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור כלומר משום דוסתות הם דרבנן לאו למימרא שצריכה לבדוק אחר הוסת אלא משום דשמואל בעי למימר אפילו בדקה זו ומצא טהור טמא נקט רב מצא טהור טהור ולא שתהא צריכה לבדוק אחר הוסת ובזה עלו דברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל יפה אלא שזו קולא יתירא שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפילו לימים הרבה ואפי' בישנה:

הוחזקה נדה בשכנותיה שהיתה לובשת בגדי נדות:

ואם נתנה אמתלא לדבריה. שאמרה לו מה שאמרתי שהייתי טמאה מפני שקשה עלי התשמיש ועכשיו אינו חוששת:

תנו רבנן והדוה בנדתה. בפ' במה אשה (ד' סד:) תניא אין בין זב לזבה שנויה היא בתוס' [בפ"ק דמגילה]:

שהזב טעון ביאת מים חיים דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. אבל בזבה לא כתיב אלא וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר כלומר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאים ורחצו במים [דכתיב בשכבת זרע] ואין כתיב באחד מהם במים חיים אלא בזב ומצורע:

שכל הגוף עולה בהם. מכל בשרו ילפינן ליה:

תנו רבנן אילו נאמר מקוה מים יהיה טהור. בת"כ היא שנויה בפרשת ויהי ביום השמיני:

יכול אפילו מלא על כתפו וכו' אף מקוה מים בידי שמים. איכא מ"ד דהא אסמכתא בעלמא היא שאפילו מלא כל המקוה בכתף כשר מדאורייתא והיינו דתמיה בפרק המוכר את הבית (דף סה:) עלה דההוא דתנו רבנן צנור שחקק ולבסוף קבעו מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה אלמא ליכא שאובה אלא מדרבנן אלא דבהך ברייתא אסמכוה אקרא דומיא דמדומע דאמרינן במס' נדה (דף מז.) בהדיא דמדרבנן היא והתם מפיק ליה מקראי ומביאין ראיה לדבר מדתנן במס' טהרות [פ"ד מ"ז] אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ותניא בתוספתא דמקואות בפ"ב מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפ"ה ספקו טהור אלמא אפילו כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא ה"ל ספקו דאורייתא ולחומרא. ועוד הביאו ראיה מדאמר בפירקא קמא דפסחים (דף יז.) גבי משקה בית המטבחיים בכלים טמאים בקרקע טהורים משום דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות הא סתם משקה בית מטבחיא שאובים הן וה"ל כולו שאוב ואמרינן דחזיין למטבל בהו מחטין וצנורות אלמא מדאורייתא כשר וכ"ת ואי ליכא פסול. שאובה מדאורייתא כלל למה גזרו בה חכמים י"ל דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעיין ובור וכן דעת רבי' יצחק ז"ל וכן נראה מדברי הרב בן מגש ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפרק ד' מהלכות מקואות וכן דעת הגאונים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דכי מתמהינן בפ' המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא דאלמא אינה אלא מדרבנן ה"מ בשאובה על ידי כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דקתני התם שאין בהם תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אבל מלא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף וכו' ור"ת ז"ל סובר דאיכא שאובה דאורייתא ואיכא שאובה דרבנן דכולה שאובה [או רובה או רביעית מתחלה מדאורייתא אבל] ג' לוגין על פני המים הוי מדרבנן וכי מתמהי בפ' המוכר מכלל דשאובה דאורייתא היינו משום דקתני פוסל את המקוה מכלל דכבר יש שם מים קודם שתפסל והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דמקואות ר"א אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכ"א בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה לבסוף משום דלכתחלה פוסל מדאורייתא ובסוף כלומר על פני המים פסול מדרבנן ולאו ראיה היא דלעולם אפי' בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר"א לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורות ומ"ה לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יד.) ורבי' שמשון ז"ל כתב דודאי איכא שאובה דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכה"ג כולו שאוב דאורייתא והביא ראיה מדתנן במסכת פרה [פ"ו] ומייתי לה בפ"ב דזבחים (דף כה:) נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים דבר שאינו מקבל טומאה כשרים ואמרינן התם מה"מ א"ר יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעין ובור מקוה יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה תהא פירוש האי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דכתיב גבי פרה משום דמיהיה משמע דכל הויות יהו ע"י טהרה ולא ע"י דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולה שאובה בדבר המקבל [טומאה] דאורייתא אבל שאובה על ידי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה דפסולה כדמוכח בפ"ק דשבת (דף טז:) משמע שאפי' כולו שאוב אינו דאורייתא אלא מדרבנן דהא הויתן על ידי טהרה הוו דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות ב' מקואות של ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות ואי כולו שאוב מדרבנן אמאי תלויות אדרבה הוה לן למימר טהורות וכדשרינן ספק מים שאובין למקוה אלא ודאי כדאמרן והתם כגון שהאחר שאוב על ידי דבר המקבל טומאה. וא"ת א"כ קשיא ההיא דמקוה שהניחו ריקן דאייתי לעיל דקתני כשר י"ל דהתם היינו טעמא משום דחזקה מאן קא ממלא למקוה אדם טמא שצריך טבילה וכיון שכן בידוע שבכשרות מלא אותו ולפיכך כשר והיינו דתניא התם כשר מפני שכשרותו מוכחת עליו הא לאו הכי פסול מספק דהוה ליה ספק דאורייתא ולחומרא והיינו נמי דקתני סיפא דההיא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח כלומר מפני שיש לתלות בזה כבזה ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה אלמא שלא טהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה אלא דוקא דאיכא רוב מקוה כשר דכיון דמדאוריי' ברובא בטל ומכאן ואילך דרבנן ספקו כשר וכי תנן (טהרות פ"ד) אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה היינו מרובו ואילך דכיון דתנן למקוה משמע שכבר יש בו מים וא"ת א"כ מאי מתמהינן בפרק המוכר את הבית (דף סו.) מכלל דשאובה דאורייתא לוקמא כגון דליכא רובא דכשרים תירץ הרב ז"ל משום דכיון דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דפוסל את המקוה בסוף בג' לוגין כדקי"ל דג' לוגין מים פוסלין את המקוה וההיא דמשקה בית מטבחייא (פסחים דף יד.) דאמרי' דבקרקע טהורין היינו טעמא משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך וה"ל כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה אלו דבריו ז"ל :