ר"ן על שבועות ג:

מרובים הם והלא כבר נאמר רבים. וא"ה היינו ימים היינו רבים אלא ודאי לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים:

יכול הרואה כו'. בת"כ היא ומייתינן לה בסוף נדה [דף עג.]:

יכול הרואה ג' ימים בתחלת נדה רצופים תהא זבה. לספירת ז' נקיים ולקרבן כדכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן:

ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה. האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן:

ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה:

ת"ל. בפרשה שניה:

על נדתה איני אומר לך אלא ברואה ג' ימים אחר ימי נדות:

סמוך. לנדתה. דעל משמע סמוך:

ואין לי אלא שראתה יום ראשון אחר שבעת ימי נדתה וראתה שמיני תשיעי עשירי [תשיעי ועשירי ואחד עשר מנין] ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'. כגון שראתה תשיעי עשירי ואחד עשר:

מנין לרבות שנים וג' וכו'. שכולן דין א' להם לזיבה:

מה מצינו ברביעי לימים שאחר הנדה:

שהוא ראוי לספירת נקיים אם ראתה ראשון ב' וג' ופסקה:

וראוי לזיבה. להצטרף עם שני ושלישי אם לא ראתה בראשון דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי יזוב דהיינו ב' ג' וד':

אף אני ארבה לכל אלו. עד עשירי ועשירי בכלל:

שהם ראוים לספירה. שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד עשירי שיהו נמי ראויים לזיבה באי זה מהן שתראה שלשה רצופים:

ומנין לרבות את אחד עשר. שיצטרף עם ראשונים לזיבה לשלשה רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת שלשה ראשונים:

יכול שאני מרבה את שנים עשר. דבלא עת נדתה אפילו מופלג ימים רבים משמע:

מרבה אני י"א שראוי לספירת זיבה. כלומר דכיון דזיבת רביעי איתרבי מאו כי יזוב לאותה זיבה משכה ימי ספירה עד י"א ותו לא ולפיכך מוציא אני את י"ב ת"ל ימי כל ימי זוב טומאתה:

ומנין ששומרת יום כנגד יום. כלומר מנין דאי ראתה ב' ימים או יום אחד שתהא שומרת יום אחד בלבד ואח"כ תטהר:

ת"ל טמאה היא. כלומר דכיון דכבר כתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה תלמוד לומר טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום אחד בלבד:

ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד. דמדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפי' [בספרא סוף פרשה מצורע] דזב שראה ראייה אחת אינו אלא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב:

סופר שבעה לשתים. דהכי תניא התם:

אינו דין שתספור שנים לב'. ובסוף נדה [דף עג.] גרסינן שבעה לב':

ת"ל כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה. דלכתוב כל ימי זוב [טומאתה] כמשכב נדתה יהיה לה למה אלא להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום אחד:

יכול בין סמוכים בין מפוזרים. דאע"ג דראתה בינתים מצי משלמת שבעת נקיים אע"ג שהם מבחוץ:

אחר אחד לכולן. כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד ואילו ראתה בינתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחר (אחד) הלכך ילפינן דאי ראתה בינתים סותרת מנינה ואחר כך מונה שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן אלא אחר אחד:

אחר מעשה תטהר. אחר שטבלה ביום שביעי היא טהורה לאלתר לטהרות ולביתה דכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת:

שלא תבא לידי ספק. שמא תראה לאחר תשמיש ואיגלי מילתא למפרע שלא נטהרה ונמצא ששמש עם הזבה:

לאו דברי הכל היא דקי"ל כו'. הכי מסקינן בסוף נדה דקרא לרבי עקיבא והלכתא לר' אלעזר בן עזריה:

כללא דנקטינן כו'. ולא שנא דלא חזיא אלא חד יומא כדילפינן לעיל:

טבלה ליל שמיני. דנדה טבילתה בלילה לבד מיום אחד עשר דלא בעי שמור הכי מסקינן בסוף נדה: