ר"ן על שבועות כט.

רבותינו שבא"י ר' אבא וכו'. זיל ושלם. דהא מודה הוא דחטף ולאו כל כמיניה של כל חוטף לומר שלי חטפתי:

ליכא תרי סהדי. דחטף ומגו דאי בעי אמר לא חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפתי:

ליפטריה. משום האי מגו:

איכא חד סהדא. ואי אמר לא חטפי הוה בעי לאישתבועי להכחיש העד:

לישתבע. שבועה שהעד מחייבו אין יכול דהא מודה דחטף והעד מחייבו לשבועה שלא חטף והא ליכא למימר דלישתבע דדידיה חטף שאין שבועה זו מוטלת עליו זהו לשון רש"י ז"ל:

ומקשו הכא ואמאי לא לישתבע דדידיה חטף ויהא נאמן בשבועה מגו דאי בעי אמר לא חטפי דמהימן בשבועה וכ"ת מגו בשבועה לא אמרי' ליתא דהא אמרי' בפרק המוכר את הבית (דף ע.) דהמפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתי נאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו ופרכינן ואי אמר נאנסו לאו שבועה בעי ומפרקינן מאי נאמן בשבועה תירצו בתוספות דלא אמרי' מגו לאכחושי סהדא דלא חציף איניש לאכחושי וא"ת הא אמרי' בפרק הכותב (דף פה.) דאבימי בריה דר' אבוה הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו בידא דרב חמא בריה דרבא לבסוף אמרי ליה דסטראי נינהו ואתו לקמיה דרבא ואמר להו דמגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר סטראי נינהו והא התם דאי הוו אמרי לא היו דברים מעולם הוו מכחשי לרב חמא שהיה שליח ושליח נעשה עד וכדאמרי' בפרק האיש מקדש (דף מג.) הן הן עדיו הן הן שלוחיו י"ל דההיא דפ' הכותב לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דאין שליח נעשה עד כדאיתא בפרק האיש מקדש [דף מג:] וה"ל בעל דבר עוד י"ל דהיינו טעמא דלא מהימן בשבועה למימר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר לא חטפי לפי שהתורה האמינה ע"א לענין שבועה כב' עדים לענין ממון וכדתניא בפ' שבועת הדיינין [דף מ.] כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכיון שיש לו נאמנות לענין שבועה כשנים לענין ממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד אבל כל שלא הכחישו לא מצי למימר דידי חטפי לענין שבועה כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון:

ה"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ואי תימא אמאי ליהמניה במגו דאי בעי אמר החזרתי יש מי שתירץ דגזלן אינו נאמן לומר החזרתי דלאו לאהדורי קאי ולא דמי למלוה את חבירו ומפקיד את חברו דאין צריך להחזיר לו בעדים דהתם לחזרה קאי אבל רבינו מאיר ז"ל השיב להרמב"ן ז"ל דאפילו גזלן נאמן לומר החזרתי והביא ראיה מסוגיא דפ' האשה שנתארמלה (דף יח.) דתנן התם ומודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה והוינן בה טובא וליתני הכי ומקשינן וליתני מודה ר' יהושע באומר לחברו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן ומפרקינן משום דבעי למיתני סיפא ואם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן והא קי"ל המלוה את חברו בעדים א"צ לפרעו בעדים ואם [איתא] דגזלן צריך להחזיר לו בעדים ליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתי לך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן מדלא אקשי התם הכי ש"מ דאפילו גזלן האומר החזרתיו נאמן וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה י"ל דהכא כשהנסכא יוצאה עכשיו בפנינו מתחת ידו עסקינן דליכא מגו:

אמר רבא כותיה דר' אבא מסתברא דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם. אם בעלי הדין קיימין:

מה לי הוא מה לו אבוה. מאחר שטוען טענת ברי [למה] אין יכול לישבע:

אי אמרת בשלמא אביו כה"ג מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא קאמר אינו יודע משלם:

היינו דאיצטריך קרא למיפטר יורשין. הטוענין טענה זו:

מלמד שהשבועה חלה על שניהם. שניהם נענשין בה [כלומר אף המשביע] שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן. ודאמרינן הכא מה לי הוא מה לי אבוה היינו כגון שטוענו ברי מנה לאבא ביד אביך שהודה אביך לאבי סמוך למיתתו בפני ובפניך כה"ג מה לי הוא מה לי אבוה וליכא לדחויה בשאין [תובע] טוען ברי לי שהוא יודע ומש"ה פטרינהו רחמנא ליורשין דפשיטא דפטור דמשיב אבידה הוא וקרא למה לי דהא מודה מקצת בעלמא שהוא חייב היינו משום שאינו מעיז פניו בפני בעל חובו שיודע בו שהוא יודע [האמת] וכי מסקינן נמי אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך היינו נמי כשהוא טוען לו בברי שהוא יודע שהיה שם בשהודה אביך לאבי והלה אומר על הנ' אני זוכר ועל השאר איני יודע דבכה"ג יורשים פטורין דלא [עביד] למירמי אנפשייהו כולי האי וא"ת א"כ דבאיני יודע פטורין והיכא דאמר בברי חמשין אית לך וחמשין לית לך חייבין להימנינהו כי אמרי חמשין אית לך וחמשין לית לך מגו דאי בעו אמרי אין אנו יודעין י"ל דא"נ אמרי אין אנו יודעין שבועה בעו שאינן יודעין אלא דאבוה כה"ג משלם ואינהו פטרי בשבועה עוד י"ל דמגו דאי בעי אמרי איני יודע לאו מגו הוא וראיה לדבר מדאמרינן בריש פ' הבית והעליה (דף קטז:) גבי היה אחד מהם מכיר אבניו נוטלן כגון שיש עסק שבועה ביניהם דאמר הני חמשין ידענא דאינון דידך והני לא ידענא ואמאי להימניה במגו דלא ידענא להו כלל והכא ודאי אינו עזות דאין חברו מכיר ויודע בו אם מכיר אבנים שבכותל שבורות ושלימות ונימא לאו מחויב שבועה הוא אלא ש"מ דאיני יודע לא הוי מגו כלל. ואיכא למידק טובא אשמעתין היכי מוכחינן דרבותינו שבארץ ישראל ר' אבא דהא ודאי מצי אמר [במתניתין] חזרה שבועה לסיני דאע"ג דאיהו ס"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם ה"מ היכא דאין שכנגדו מחוייב שבועה כגון בנסכא דר' אבא א"נ בשכנגדו מחוייב שבועה ויכול לישבע כעין משנתנו בשאין התובע חשוד אבל בשהתובע חשוד שפיר מצי ר' אבא למימר דמתוך שאינו יכול לישבע מפסיד אע"ג דלדידיה ליתא אלא שבועת התקנה מחומרא בעלמא ותדע לך דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר' אבא וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל בסמוך וקי"ל בההיאכרב ושמואל אלמא אמרינן שאע"פ שלא נתחייב מלוה אלא שבועת התקנה לבני לוה כיון שאין בני מלוה יכולין לישבע הפסידו בשניהם חשודים נמי מצי למימר ר' אבא דאע"ג דמדינא נתבע חייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע אפ"ה כיון שהתובע חייב להשבע שבועת התקנה ואינו יכול לישבע מפני חשדו מפסיד וכיון שכן היכי מוכחינן מדר' אבא דנימא במתני' חזרה שבועה למחוייב בה ומהאי טעמא נמי קשיא לן מאי דאמר בשמעתין ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי דרשי ביה דאלמא רב ושמואל דאמרי חזרה שבועה לסיני לא מצו דרשי שבועת ה' תהיה בין שניהם כדר' אבא ואמאי לא הא ודאי אפשר דאית להו דר' אבא דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם ואפ"ה אמר [במתני'] חזרה שבועה לסיני דכיון דתובע מחוייב לישבע שבועה של דבריהם ואינו יכול לישבע הפסיד כדאמר איהו גופיה במת לוה בחיי מלוה. ואיכא למימר דודאי כל מאן דס"ל הא דר' אבא לא מצי למימר חזרה שבועה לסיני דכיון דמדאורייתא נתבע חייב לשלם אע"פ שחכמים הטילו שבועה על התובע לא החמירו אלא ביכול אבל בשאינו יכול אינו בדין שיפסיד את שלו כיון שאין שבועה זו אלא חומרא בעלמא וכ"ת והא מת לוה בחיי מלוה שלא נתחייב מלוה אלא שבועת התקנה ואעפ"כ בשאין בניו יכולין לישבע הפסידו נ"ל דלא דמי דהתם כבר חלה שבועה של דבריהם על המלוה וכיון שחלה בו [שוב] לא פקעה ולפיכך בניו שאין יכולין לישבע מפסידין והיינו לישנא דאמר כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה והיינו דלקמן בגמרא שקלינן וטרינן בין עמד מלוה בדין ללא עמד בדין ואע"ג דמסקינן דאע"ג דלא עמד בדין היינו משום דאמר דמעידנא דשכיב ליה לוה נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ומ"מ נראה דהיינו טעמייהו דרב ושמואל מפני שכבר חלה [שבועה] מה שא"כ בשניהם חשודין למאן דאית ליה דרבי אבא שכיון שמן הדין נתבע חייב לשלם מפני שאינו יכול לישבע אע"פ שחכמים הטילו שבועה על התובע לא החמירו עליו אלא ביכול ולא להפסיד ממונו כשאינו יכול ונמצאת שבועה זו לא חלה על החשוד כלל ומש"ה מוכחינן דרבותינו שבא"י רבי אבא דכל מאן דסבר כר' אבא לא מצי אמר [במתני'] חזרה לסיני וכל מאן דס"ל חזרה לסיני על כרחך לית ליה דרבי אבא ומש"ה אמר דרב ושמואל האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה ואם תאמר א"כ דר' אבא מצי סבר דרב ושמואל כההיא דמת לוה בחיי מלוה מפני שכבר חלה שבועה על המלוה היכי מוכחינן דרבותינו שבבבל דאמרי חזרה שבועה לסיני רב ושמואל נינהו משום מאי דשמעינן להו דאמרי כבר נתחייב מלוה וכו' והא אמרת דלא תליא הא בהא דהא ר' אבא סבר לה כההיא דכבר נתחייב מלוה כרב ושמואל דבמתני סבירא ליה חזרה שבועה למחוייב לה ומשום טעמא דכתיבנא י"ל אין הכי נמי דאי מהא לא איריא אלא דאנן לא צריכינן ראיה דרבותינו שבבבל רב ושמואל דמלתא פשיטא היא דכל היכי דאמרי רבותינו שבבבל רב ושמואל נינהו והכי איתא בהדיא בספ"ק דסנהדרין (דף יז:) רבותינו שבבבל רב ושמואל הלכך פשיטא לן דרב ושמואל אמרי חזרה לסיני משום דלית להו דר' אבא אלא דלהכי מייתינן אידך [דרב] ושמואל משום דשייכא בטעמייהו שלא תאמר אע"ג דרב ושמואל לא סבירא להו דרבי אבא מ"מ כיון ששניהם חייבים לישבע ישבע נתבע שבועה דאוריי' ותובע שבועה דרבנן שתקנו לו חכמים לישבע וליטול הוה לן למימר דבשאין התובע יכול לישבע שלא יפסיד לגמרי אלא נימא יחלוקו קא משמע לן כדרב ושמואל דאמרי במת לוה בחיי מלוה שכיון שאין יכולין לישבע הפסידו הכל אע"פ שהיה להם ליטול מן הדין [כ"ש הכא שאין לו ליטול מן הדין] אלא מפני התקנה כיון דלא ס"ל דרבי אבא דבשאינו יכול לישבע הפסיד זהו על דרך הראשונים ז"ל אבל אינו מחוור בעיני משום דלא מוכח שפיר דרבותינו שבארץ ישראל רבי אבא דאכתי מצי למימר דמפני שאין התובע יכול לישבע שבועה דרבנן מפסיד וחזרה שבועה לסיני ומדרב ושמואל נמי לא מוכח דלא מצי למימר למחוייב לה. ולפיכך נראה לי דלר' אבא על כרחיך חזרה למקומה דמתני' היינו למחוייב לה דר' מאיר הכי קאמר כשהנתבע חשוד נסתלקה שבועה ממנו והטילוה חכמים על התובע וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהיה לה מן הדין אילו לא תקנו חכמים שבועה על התובע כלל ומעתה לר' אבא דאית ליה מחוייב שבועה [ואין] יכול לישבע משלם חיוב שבועה בחשוד מוטל על הנתבע [לפיכך הוא] חייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע אלא שהקילו חכמים עליו והטילו שבועה על התובע וכשהתובע הוא חשוד כיון דתנן חזרה שבועה למקומה ע"כ היינו למחויב לה דהיינו נתבע ושייך שפיר למיתני דחזרה למקומה דקודם שהוטלה על התובע חיובה וחומר שלה על הנתבע הוה ועכשיו חזרה שם ואם אתה אומר חזרה שבועה לסיני שמפני שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה הפסיד נמצא שחזרה למקום שאין מקומה שאילו בתחלה חלה על הנתבע ועכשיו חזרה לסיני ואין זו חזרה ולא מקומה הלכך על כרחין רבי אבא אית ליה למימר דחזרה שבועה למחוייב לה ולא מצי אמר לסיני ורבותינו שבבבל דאמרי לסיני ע"כ לית להו דרבי אבא מטעמא דכתיבנא אלא רב ושמואל נינהו דאמרי כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה אלא סבירא להו שכל תובע שהוא חייב שבועה דרבנן ואינו יכול לישבע הפסיד הלכך במתני' לא מצי אמרי חזרה למחוייב לה ולדידהו חזרה שבועה למקומה דתנן היינו לסיני דכיון דלית להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם נמצא שכשהנתבע חשוד הלכה שבועה לסיני אלא שחכמים הוציאוה משם והטילוה על התובע וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהיה לה מן הדין דהיינו סיני ומש"ה בעינן לרב ושמואל האי שבועת ה' מאי עבדי ליה דהא ע"כ לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכדכתבינן וכי תימא אכתי קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם לדעת הרב אלפסי ז"ל שפסק כן בסמוך וקי"ל כרב ושמואל בההיא דכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה יש לומר דודאי רב ושמואל בכל תובע שאינו יכול לישבע אמרי דמפסיד מש"ה מוכיחינן מדרב ושמואל דאית להו חזרה שבועה לסיני מיהו אנן לא נקיטינן כוותייהו בכל דוכתא אדרבה אמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ומש"ה נהי דבמת מלוה נקיטינן כוותייהו משום דנפקא משמייהו היינו משום שאין שם פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם אינו בדין שיהא חוטא נשכר שכשאין התובע יכול לישבע שיפטר ואע"פ שהתובע גם כן מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת תקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם כיון דאנן לא סבירא לן כרב ושמואל בכל מילי אלא רפויי מרפייא בידיה כדאיתא לקמן דאפי' היכא דליכא פשיעה לנתבע כגון פוגם שטרו ומת לא נקטינן כוותייהו וכ"ש במתני' דאיכא פשיעה לנתבע ואנו צריכים לכל זה לדעת הרב אלפסי ז"ל שפוסק כמאן דאמר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדברי ר"ת ז"ל שפסק כרב נחמן דאמר יחלוקו אתי שפיר טפי דמאן דאמר יחלוקו ורב ושמואל דאמרי כבר נתחייב מלוה לא פליגי כלל ויתבאר בסמוך בס"ד כך נראה בעיני שיטה זו: