ר"ן על שבועות כח:

אפי' שומר של בעל הבית. נאמן הוא לישבע וישלם:

שכירו ולקיטו. של בעל הבית ולא מסר לו שמירת הבית:

מה הוא. להיות נאמן על שבועה זאת:

אמיד. עשיר:

לא שנו. דצריך שבועה:

תני רבי חייא במתניתיה הרי שהיו מעידים [אותו] שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו דנשיכת שינים לאו חכוך כותל הוא:

מתני' ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות. כלומר בין שנחשד על שבועת העדות בין שנחשד על שבועת הפקדון שכפר ונשבע לשקר ואפי' נחשד על שבועת שוא שהוא חייב עליה לשמים ולא לבריות אעפ"כ הוא נפסל על ידה לשבועה:

משחק בקוביא. גזלן דרבנן הוא דאמור דאסמכתא לא קניא:

חזרה שבועה למקומה. בגמ' מפרש לה והקשה הרשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אפי' איכא עדים קרובים ללוה או למלוה דמתרו ביה דלמא אישתלי ולא מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אישתלי דבפ' אלו נערות (דף לג.) דאמרי' גבי עדים זוממין נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרין אשתלין אי בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי [אלמא] כל שיש לתלות בו שכחה קרינא ליה מעיקרא וכל שאין לתלות בו שכחה קרי שעת מעשה ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע"פ דאין אדם משים עצמו רשע הני מילי לפוסלו לעדות אחר כי ההיא דפלוני רבעו לרצונו כדאמרי' פ"ק דסנהדרין (דף ט:) ובההוא דמת הרגתיו הרגנוהו דבפ' כיצד ביבמות (דף כה.) אבל זה שמחייב את עצמו ממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הויא לה הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

גמ' אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קא משתבע. דאפשר דכשהוא נשבע בדעתו לקיימה ואפילו עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה כך פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל אבל בשם רבינו תם ז"ל אמרו דודאי חשוד דהא עבר בלאו כמלוה ברבית וסוחרי שביעית דאע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא פסול אלא הכי קאמר דמתניתין לא קתני לה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות טוען ונטען:

אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר. דהא כי משתבע בשקרא קא משתבע:

תנא שבועת שוא וכל דדמי לה. כל שבועה לשעבר:

היכי תנן. רבי יוסי אומר יחלוקו או רבי מאיר אומר יחלוקו:

חזרה שבועה לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון לחבירו אבל ב"ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון:

למחוייב לה. על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע דהא חשוד ישלם:

וכן היתומים וכו'. מתני' היא בפירקין והוינן ממאן וכו' קצר בה הרי"ף ז"ל מפני שכתבה בסמוך ועכשיו אפרשנה. אי לימא מלוה. אם הוציאו שטר עליו לא יפרעו אלא בשבועת היורשין המפורשת במשנתנו שלא פקדנו אבא [ופי' רב ושמואל דאמרי תרוייהו] ל"ש דבשבועה מיהו יפרעו יתמי מלוה שהוציאו שטר על יתמי לוה:

אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. שמשעה שמת לוה אין למלוה ליפרע מן היתומין אלא בשבועה. ואין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שהוא חייב עליו שבועה אלמא הואיל והוא חייב שבועה שלא קבלתי חוב זה והיתומים אינן יכולין לישבע כך אלא שלא פקדנו אבא ואין זו שבועה המוטלת על אביהם ואף יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם הא אמרי רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחוייב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה ס"ל לרב ושמואל דחזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון: