ר"ן על שבועות כא:

אתו סהדי אמרי אוזפיה ופרעיה. אותה הלואה שזה כופר ודאי לוה אותה באותו היום אבל לאחר זמן פרעיה:

כאומר לא פרעתי דמי. דכיון דלא לוה לפי דבריו לא פרע והרי יש עדים שלוה ונאמנים על ההלואה ולא על הפרעון דהודאת בעל דין כק' עדים דמי:

דמסיקנא בך. שנשיתי בך:

לא היו דברים מעולם. לא פרע בפנינו וזה אומר בפניהם או שלא בפניהם פרעתיך:

הוחזק כפרן. ואינו נאמן אפי' בשבועה לומר פרעתי שלא בפניהם שהרי אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ונמצא שקרן:

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו בשעת הלואה פרע לי בעדים הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך וא"ת הא בפרק גט פשוט (דף קע.) משמע דכל היכא שהעידו העדים שלא היו כדבריו הוחזק כפרן ואע"ג דלא רמיא עליה דאמרינן התם רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנא לך והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים א"ל כההיא שמעתא דמר סבירא לי דא"ר אבא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו [פלוני ופלוני] ויעידו והא אמר רב גידל א"ר הלכה כרשב"ג כלומר דאמר התם גבי הבא לידון בשטר ובחזקה כלומר שהוא אומר שיש לו על אותו שדה שטר וחזקה דרבי אמר דנדון בשטר ואין נדון בחזקה כלומר שאע"פ שחזקה היתה מספקת לו כיון שאמר שיש לו שטר עליו צריך להראותו ורשב"ג פליג ואמר דאף חזקה לבדה מספקת לו ואף רבי לא אמר אלא לברר וא"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירש ר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם [וכ"כ רש"י] והרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכות וכתבה לזו שבכאן נראה שהוא דוחה אותה מהלכה מפני זו והוא מן התימה דהא אמרינן התם דאתיא כרבי דאמר צריך לברר גבי פלוגתא דהבא לידון בשטר ובחזקה ובההיא קיימא לן כרבי ונאמרו בתירוץ קושיא זו סברות רבות אבל עיקר של דברים הוא מה שתירץ הרשב"א ז"ל דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן צריך לברר דוקא כגון הבא לידון בשטר או בחזקה משום דחזקה מכח שטרא קא אתיא שאם נמצא השטר פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא שאינו אונו אף חזקתו בטלה והלכך צריך שיביא שטר כיון שהוא אומר ששטר יש לו אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני היה טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא מלתא יתירתא היא דאמר הלכך אפילו באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם נאמן לדעת רבא וקי"ל כותיה ואפילו רבי מודה בהאי דינא והראיה מדאמרי' בסנהדרין בפרק זה בורר (דף כג:) מחלוקת בשתי כתי עדים כלומר שאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר דרבי מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרינן התם לימא בדרבי ור"ש בן גמליאל פליגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר נדון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר אלא אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קמיפלגי ודחינן אפילו תימא רבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהני סהדי נאו מכח דהני סהדי קאתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעי' מינה דכל היכא דלאו מכח קא אתי אין צריך לברר הלכך באומר פרעתיך בעדים אפילו לרבי אינו צריך לברר דפרעון לאו מכח עדים קא אתי ורבי יצחק נפחא דא"ל לר' אבא דצריך לברר ס"ל כמאן דאמר התם בפרק זה בורר דאפי' בהכי פליגי רבי ורשב"ג ורב ששת דשמעתין נמי הכי סבירא ליה אבל רבא סבר לה כמסקנא דפרק זה בורר דכל היכא דלאו מכח אתי אפי' רבי מודה דאין צריך לברר וקי"ל כותיה הלכך ההיא דר' יצחק נפחא דבפרק גט פשוט אידחיא לה וליתא כלל לפיכך לא כתבה כלל הרי"ף ז"ל:

א"ל לאו פרעתיך מאה קבי עפצי. גאלי"ש שמעבדין בהן עורות:

אייתי מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי. ותובע מאתים וזה אומר פרעתים מכל מקום אם לא בעפצים פרעתים במעות:

דלא רמיא עליה דאיניש. והאי נמי לא רמיא עליה לומר באי זה ענין פרעו אלא פרעתיך סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך היה השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרען מ"מ:

מידכר דכירי אינשי. והוחזק כפרן ומכאן יש ללמוד שאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו והיאך פרעו דהא הכא אע"ג דאכחשוה סהדי בגונא דפרעון סבר רמי בר חמא למימר דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ורבא לא חייביה אלא משום דהוחזק כפרן:

הנהו סיטראי נינהו. מצד אחר היית חייב לי:

איתרע שטרא. הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה דלימא סטראי נינהו:

לא אתורי יהבית לי. לקנות שוורים לשחיטה למחצית שכר:

אמסחאתה. מקום שמקצבים בו ומוכרים:

ונא אידכר ליה שטרא. שיטול שטר [מידו]:

וכדאבימי בריה דר' אבהו. דמטא כי האי עובדא לידיה כדאיתא במס' כתובות בפרק הכותב (דף פה.):

האי איתרע דהכא איכא מאן דאמר וכו'. זהו דעת רב חננאל ז"ל והרב אלפסי ז"ל מביא ראיות דאיבטיל שטרא לגמרי ומשתבע ליה שבועת היסת ומיפטר ואין ראיותיו ראיות דמאי דקא מוכח מעובדא דמסחאתא דכי היכי דהתם אבטיל שטרא לגמרי הכח נמי אבטיל לאו ראיה היא כלל דמאן א"ל דהתם אבטיל דלמא הכי הוה עובדא שהלוהו מנה בשטר שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחאתא וקבל זוזך שאני חייב לך ושמא מצד אחר היה חייב לו על פה ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרא ממנו ומה שהביא ראיה עוד מדאמר והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא דמיגו דלא יכול למימר לא היו דברים מעולם לא יכול למימר סיטראי נינהו ואמר דמהא שמעינן דאבטיל ליה שטרא לגמרי כיון דלא יכול למימר סיטראי נינהו מאן א"ל דכי היכי דליכא למיחש כלל ללא היו דברים מעולם ה"נ ליכא למיחש כלל לסיטראי נינהו דהא איכא למימר דלא משוינן להו לגמרי ועוד דלא נקט הכי אלא משום מסקנא דמימרא דהיכא דפרעיה בין דידיה לדידיה דאמרינן דמגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם מהימן נמי לגמרי למימר סיטראי נינהו אבל היכא דפרעיה באפי סהדי [לא] מהימן לגמרי מיהו מיחש מיהא חיישינן ומש"ה מחוורתא דהא דינא דהאי שטרא לא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה כדאמרינן בשטרא[ריעא] בפרק אלו נערות (דף לו:) ובפ' הכותב (דף פה.) נמי אמרינן כגון אבא (בר אסי) דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא אימא מרענא ומהני משמע דכל היכא דדיינינן דשטרא ריעא הוא לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה וכיון דלא קרעינן לשטרא לא אמרינן ללוה דלישתבע היסת כמו שכתב הרי"ף ז"ל שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לנקוט מלוה שטר עליה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת ויחזיר לו שטרו משבעינן ליה: