ר"ן על שבועות כא.

ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי לא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה כתב הרב אלפסי ז"ל דאיכא מאן דאוקי לה כגון דהנך סהדי ליתנהו גבן כמו שכתוב בהלכות וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דאי אתו סהדי ומסהדי דפרעיה ודאי נאמנין אבל להכי מהני מאי דאמר פרען בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים שהוא נאמן לפי גרסתו וכמו שכתבנו למעלה וכי אמר פרען בפני ראובן ושמעון לא מצי אמר הכי משום דריע טענתיה כי היכי דריע כדאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים והוא אומר פרעתיך ביני לבינך אבל אין ה"נ דאי א"ל פרעתיך בפני אותן ראובן ושמעון שאמרת והלכו להם למדינת הים או שמתו דנאמן דלא ריע טענתיה בכה"ג אבל הרב אלפסי ז"ל סובר שאפי' באו עדים והעידו שפרעו אינן נאמנין לפי שנפסלו לעדות זו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון והביא ראיה מדאמרינן דלהכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ואם איתא דדוקא בדלא אתו סהדי ומסהדי אפילו לא אמר ליה ראובן ושמעון אלא אל תפרען אלא באפי סהדי לא מצי דחי ליה דהא אסיק דאינו נאמן וזו אינה ראיה אלא לפי גרסתו ז"ל שגורס אינו נאמן אבל הרמב"ם ז"ל גורס נאמן וכמו שכתבתי למעלה ואפי' לפי גרסת הרי"ף ז"ל יש לדחות דאע"ג דאמרינן נעיל אינו נאמן יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה אי מייתו להו או לא אבל הכא לא נטרינן ליה ומש"ה א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהן שקבועין עמו ואין הולכין למדינת הים כי היכי דלא לדחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן ועוד הביא הרי"ף ז"ל ראיה מדאמרינן בסמוך כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא אזל ופרעיה בפני סהדי איתניסו וכו' וא"ל ר"נ כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי אלמא אף ע"ג דפרעיה באפי סהדי אי לאו דקא מודה דקבלינהו מיניה לא מהימני הנהו סהדי לפי שנפסלו לאותו עדות כל עדים שבעולם אלא תרי דתנו הלכתא ולפיכך הוצרך להודאתו ובהאי עובדא נמי נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וזו אינה תשובה על הרמב"ם ז"ל לפי גרסתו שהוא גורס בההיא עובדא אזל פרעיה ביניה לבין דיליה וזו היא גרסת הר"ח ז"ל ומפני שלא היו עדים בדבר הוצרך להודאתו אבל כל שהעדים מעידים שפרעו נאמנים לפי שאין בלשון כי פרעת לי פרעון בפני ראובן ושמעון או בפני תרי דתנו הלכתא לפסול עדים אחרים אלא התראת המלוה בלוה שלא יפרענו אלא בפני אלו ואם אמר פרעתי בפני אחרים אינו נאמן משום דריעא טענתיה אבל אם עדים מעידים כדבריו ודאי נאמנים ולשון כי היכי דלא לדחיה אתי שפיר לדברי הרמב"ם ז"ל שאילו לדברי הרי"ף ז"ל היכי אמר כי היכי דלא לדחיה דמשמע דלא מהני אלא להכי הא מהני טובא שאפילו העידו עדים כדבריו אינן נאמנין אלא שיש לדחות לדעתו ז"ל דה"ק מלוה ודאי לא נתכוין אלא כי היכי דלא לדחייה אצל עדים אחרים אבל פסול עדים לא עלה בדעתו דהיכי אפשר דלא מהימני ליה אלא ראובן ושמעון ואע"פ כן מכלל דבריו נפסלו כל עדים שבעולם חוץ מראובן ושמעון וכן דעת רש"י ז"ל שכתב אזל פרעיה באפי סהדי אחריני וזה אומר עדי שקר הם ובודאי דלישנא דאזל פרעיה ודאמרינן נמי באפי סהדי א"ל והא פרעיה ליה משמע דפרעיה ודאי ואע"פ כן דברי הרמב"ם ז"ל וגרסתו נראה לי עיקר בהלכה זו:

כי פרעת ליפרען באפי סהדי דתנו הלכתא כו' אתניסו זוזי. ביד מלוה. אמינא ליהוו פקדון גבאי ואיני עליהם אלא שומר חנם שלא קבלתים בתורת פרעון:

כיון דקא מודית לו דקבלתינהו. וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוו פרעון ודברים שבלב אינן דברים. מאי אמרת לקיומי תנאיה [זיל] אייתינהו. יש שלמדו מכאן לדעת הרי"ף ז"ל שהוא אומר שאם באו עדים והעידו שפרעו אין נאמנים כך הדין גם כן שאם באו עדים שהודה בפניהם אינן נאמנין דהא הכא דאודי קמיה דרב נחמן ואפ"ה א"ל דליתינהו קמיה ודרב ששת בהדיה ואי אמרת דעדי הודאה מהימנין למה הוצרך לרב ששת לודי בפני ר"נ וחד דעמיה כל דהו אלא ודאי כי היכי דמפסלי לעדות פרעון כל בי תרי דלא תנו הלכתא ה"נ מפסלי לעדות הודאה ובדין הוא דלימא ליה אודי באפאי ובאפי רב ששת אלא לפרסומי מלתא דפרעון קא"ל אייתינהו ובההוא עובדא נמי דאמרינן לקמן דא"ל לחבריה מהימנת [לי כבי תרי] כל אימת דאמרית לא פרעת הוא הדין והוא הטעם שאם שבאו עדי הודאה אין נאמנין וזו דעת הר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל דחי דמילתא בעלמא הוא דאמר ליה אי [בעית] לקיומיה ההוא תנאה דניחא לך בהכי זיל איתנהו באפאי ובאפי רב ששת והוא ז"ל אומר דכל היכא דא"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון ובאו עדים והעידוהו בפניהם שהלוה פרעו נאמנים שכיון שפיסול עדים הללו שלא כדין הוא אין לך בו אלא תנאו ובפרעון הוא דאין נאמנים אבל בהודאה נאמנין אבל בההיא עובדא דלקמן דאמר ליה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעת אפי' באו עדים והעידו שהודה בפניהם אין נאמנין שתנאו מספיק לכל דהא אמר לא פרענא ויש אומרים שאף על פי שהעדים אין נאמנין [וכופין את] הלוה שיפרע למלוה אפ"ה אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון וכן [דעת] הרב אב"ד ז"ל שהוא כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה כותבין דאי לא מאי לעולם ואין דברים הללו מחוורים דא"כ הפוכי מטרתא למה לי אלא שעיקרן של דברים הם כדברי ר' יוסף הלוי ז"ל דכיון דמסהדי דבתורת פרעון דההי' הלואה יהבינהו ניהליהו סהדותיהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא הלואה כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מלוה ולוה: