ר"ן על שבועות טו:

תנן בפרקין [דף לג:] משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאנס איש פלוני ופתה את בתו וכתב רש"י ז"ל יש מי שפירש שהאב בא על בתו פטור וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה ואי איפשר להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה מאי קא תבע [השתא] אם אנסה אחר קי"ל דבשתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לאשלומי לה בתמיה אלא שאנס בתו [אפלוני] דלעיל קאי דתנן לעיל מניה שאיש פלוני כהן ועלה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השתא פטורין ואיצטריך לאשמועינן משום דאוקמא להא בבא בהרשאה כדאיתא בגמרא ואפילו הכי אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטו הנאה לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה ע"כ ודין זה שמענו מדבריו ז"ל שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב בשם אחרים ומה שהקשה הוא ז"ל לא קושיא הוא דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב דקנסה לעצמה וכגון [נערה] שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא [בגמ'] בפרק אלו נערות ואם תאמר מפותה מדעתה עבד י"ל משכחת לה בקטנה דפתויה אונסא היא. ומאי דמייתינן עלה בגמ' אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי אכתבנה במרובה בס"ד:

גמ' ועדים רואין אותו מבחוץ מהו. ולא הכיר בהן הנתבע:

הוחזק כפרן. שהרי ראו אלו שמנה ואע"פ שאין יודעים אם הלואה או מתנה נעשה כפרן בדבר כשאמר לא היו דברים מעולם ואינו נאמן בשבועה כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש. כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו המקומות שהוא משתין מים להיות זוכר עליהם:

מתני' משביע אני עליכם וכו'. לעיל מינה תנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון ומפקינן לה בגמרא מתחטא תחטא לג"ש נאמר כאן תחטא ונאמר להלן תחטא כלומר בשבועת הפקדון תחטא מה להלן תביעת ממון ויש לו אף כאן תביעת ממון ויש לו. כלומר במי שיש לו ממון עליו:

משביע אני עליכם לכשתדעו לי וכו' מפני שקדמה שבועה לעדות. בגמרא ילפינן דכה"ג לא מיחייב מדכתיב והוא עד שמשמע שהיה עד באותה שעה:

עמד בבית הכנסת וכו' הרי אלו פטורין. בגמרא ילפינן לה:

גמ' אמר שמואל אפי' עדיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עלייהו. זו היא גרסת רש"י ז"ל וקא משמע לן רבותא שאע"פ שעומד אצל עדיו פטורין דמהו דתימא ודאי להנך דקיימא קמיה קאמר והרי ייחד עדיו קא משמע לן ומסייעין לשמואל מדתניא ראה סיעה של בני אדם וכו'. ועל כרחין כדקאי גבייהו קאמר מדקתני סיפא יכול אפילו אמר כל העומדין כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר כל העומדין כאן אותם העומדים אצלו קאמר וחייבין ואי לא פירש הכי בהדיא תני רישא דפטורין אף על גב דקאי עלייהו וגירסא זו מתישבת יפה אבל גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס בדשמואל ואפילו עדיו עומדים בצדו ומקשינן פשיטא ובתר הכי מהדרינן לא צריכא דמחוי עלייהו אני תמה מאי פשיטותא והיכי מוכחין מברייתא אע"ג דמחוי עלייהו ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דעדיו עומדים בצדו לא מעלה ולא מוריד וכל העומדין כאן מחוי עליהו ודאי הוא ואפ"ה דוקא אמר בהדיא הכי הא לאו הכי לא ועוד מיתורא דתני ברישא ועדיו ביניהם [דלא] ה"ל למימר דפשיטא דבהכי עסקינן אלא לאו הא קא משמע לן דאע"ג דמחוי עליהו ומכל מקום אני תמה שכבר כתבתי למעלה שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות אם לאו וכיון שכן עמד בבית הכנסת והשביע את כולן למה הם פטורין מה בין משביע מועטין למשביע מרובין והרי ייחד כולן והשביען שאם הם יודעין לו עדות שיעידוהו ונראה לי דהיינו טעמא משום דמי שעומד בבהכ"נ ואומר משביע אני עליכם אם אתם יודעין לי עדות מסתמא אינו משביע את כולם שיודע הוא שיש ביניהם שאין יודעין לו עדות כלל ונמצא שהוא כולל את המושבעים בתוך אותם שאינם מושבעים והרי לא יחד עדיו וסיפא [דברייתא] הכי קתני יכול [אפילו] אמר כל העומדין כאן כלומר בבית זה תלמוד לומר והוא עד דבכה"ג כולן חייבין אפילו אותן שאין עומדין אצלו ושלא כפרש"י ז"ל והיינו טעמא משום דבין מרובין בין מועטין כל שהוא מפרש שמשביע את כולן ייחד עדיו מיקרי ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבועות למדתיה וסייעתיה דשמואל לאו מסיפא דברייתא היא שלפי דרך זה אין לה ענין לדשמואל כלל אלא מייתורא דעדיו ביניהם דקתני ברישא מסייעין ולפי פירוש זה אף מכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות דהא אמרינן דכשאמר כל העומדים כאן ייחד עדיו מקרי מפני שהשבועה חלה על כולן:

מתני' והם יודעין לו עדות עד מפי עד. הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למיתני הכי פשיטא דאי משום קרובים או פסולין הא תנן ברישא דמתני' דאינה נוהגת בהן ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין [דף כט. ודף לז.] בהדיא ותירץ דאתא לאשמועינן [שאפילו] האמינן הנתבע על עצמו שאם יבאו ויעידו [יתן] אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים וכענין שאמרו בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון:

שלח ביד עבדו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע מפקינן לה בגמרא מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו דכתיב מלא דמשמע אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור:

משביע אני עליכם [מצוה אני אליכם] אוסרכם אני הרי אלו חייבים. מפרשים לה בגמ' [דהכי] קאמר משביע אני עליכם בשבועה [מצוה אני עליכם בשבועה] אוסרכם אני בשבועה. ובגמ' אמרי' דר' חייא תני נמי כובלכם אני בשבועה בהדי הנך דמתני' וכובלכם לשון אסירה מלשון בכבלי ברזל:

באלף דלת. [שם הכתוב באלף דלת]:

בי"ה. שם בן ארבע אותיות הכתוב בי"ה ופרש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפירוש זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא [דף לה:] דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא רבי חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו גזירה שוה וכיון שכן אין שום חלוק בין שבועת העדות לשאר מיני שבועות ואפילו הכי בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפרש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמא דמלתא משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דה"ה נמי לכנוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח ממאי דאמרינן לקמן [דף לו.] דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם ל"ל לאו לאו האמרינן בפרק ארבעה נדרים (דף כב:) מארי כולה לא אכילנא ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין (דף כח.) לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כנוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפי' איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן [דף לו.] דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני [שהוא] לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה והראב"ד ז"ל סובר דבעדות בעינן שם משום דילפינן [ד' לה:] אלה אלה מסוטה [ובפקדון] נמי משום דגמרין [בדף לד. ודף לה.] תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת [ביטוי] לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה ר"ח בר אידי הוא דאית ליה הכי אבל רבנן ל"ל ואחרים סוברים דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה לא בעו בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשם או בכנוי חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הכנויין הרי אלו חייבים לאו דבעינן שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים: