ר"ן על מגילה טו:

ציפה זהב ונתנה על האונקלי הרי זה דרך החיצונים. ציפה זהב דלא דרשו למען תהיה תורת ה' מן המותר בפיך כלומר שתהא כתובה במאי שמותר בפיך דהיינו עור בהמה טהורה ושי"ן של תפילין הלכה למשה הלכך כתיבתן בעינן שתכתב במה שמותר בפיך. ונתנה על בית אונקלי. היינו שנתן תפלה של יד על חלוקו מבחוץ שנגד הקבורת ממש לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב (דברים ו׳:ח׳) לאות על ידך וכיון שהן לאות סבורים הן שראוי שיראו לכל ולא דרשו והיו לך לאות ולא לאחרים לאות:

הרי זה דרך החיצונים. קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי דהא לא עקר ג"ש דהא מניחה במקום הקבורת ומכאן דקדק הרשב"א דתפילין של ראש מותר לתת אותה על כובעו או על כסוי הראש דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם על גבי אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואלו תפילין שבראש אדרבה כתיב בהו וראו כל עמי הארץ וגו' כדאמרי' בעלמא (ברכות ו. מנחות לה:) אלו תפילין שבראש והא דאמרי' (ערכין דף ג:) מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין איפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת:

גמ' בהקניות. לנטישוא"ש בלע"ז:

עקומות. שנתעקמה ידו אחורנית:

עקושות. שאינו יכול לחלק אצבעותיו:

חיפני ובישני. כהן שהוא מאנשי חיפא ומאנשי בית שאן:

זלגן. עיניו זולגות דמעות:

דש בעירו רגיל בעירו:

אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. ששוב אין מסתכלין בו:

גרסי' בר"ה בפ' ראוהו ב"ד (דף כח:) מניין לכהן שעלה לדוכן וכו'. ת"ל לא תוסיפו על הדבר שכל שיש לו שיעור למעלה עובר משום בל תוסיף כשמוסיף עליו:

ואמרי' התם דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך. פי' דהתם מסקי' שהמוסיף על המצות שלא בזמנו כגון הישן בסוכה בח' לא עבר משום בל תוסיף אלא א"כ מתכוין לעבור דלעבור שלא בזמנו בעי כונה והכא היינו טעמא דעובר משום דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך הלכך בזמנו חשיב ולעבור בזמנו לא בעי כונה:

גרסי' בסוטה (דף לב.) מקרא בכורים כשמביא בכורים קורא הגדתי היום לה' אלהיך כדאיתא בסדר והיה כי תבא:

וחליצה. כשהיבמה חולצת קוראה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו':

ברכות וקללות. שצותה תורה לברך את ישראל בביאתן לארץ בהר גריזים ולומר קללות בהר עיבל:

כה תברכו בעמידה. דאיתקש לעבודה דכתיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו ויברכם וירד מעשות העולה וכתיב (דברים יח) ושרת בשם ה' אי זהו שירות שהוא בשם הוי אומר זה נשיאות כפים ואיתקש לשירות דהיינו עבודה ועבודה קיימא לן דבעמידה כדכתיב לעמוד לשרת:

כה תברכו בנשיאות כפים. ילפינן לה התם נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים:

כה תברכו בשם המפורש. ילפינן לה התם מדכתיב ושמו את שמי שמי המיוחד לי:

יכול אף בגבולין. שיברכו בשם המפורש:

במקום ששמי שם. דכתיב (מלכים א ט׳:ג׳) לשום (את) שמי שם עד עולם והיינו בבית המקדש:

כה תברכו פנים כנגד פנים. נפקא לן התם מדכתיב אמור להם:

נקטינן לשנים קורא כהנים. שליח צבור קורא להם קודם שיעמדו לברך:

אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שתכלה אמן מפי הצבור. אמן של ברכת הודאה:

ואין הכהנים רשאין להתחיל. בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא. דבור של קריאת כהנים ואחרים פירשו שמקרין היו הכהנים כדי שלא יטעו שהיה שליח צבור קורא לפניהם כל תיבה ותיבה כשראויין לאמרה:

ואין הכהנים רשאין להתחיל. אפילו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות וכל שכן באידך עד שיכלה דבור מפי הקורא:

ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת. כגון יאר ישא עד שיכלה אמן מפי הצבור:

ובמקדש על גבי ראשיהם. מפני כבוד שם המפורש שמזכירין:

חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני כבוד השם הכתוב בו:

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה. דוקא בשקראו אותו הא לאו הכי לא מחייב וכדמתרגמינן כד תימרון להון ובספרי אמרינן שצריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קדש כה תברכו אמור להם ואע"ג דדרשינן ליה לשנים קורא כהנים ולא לאחד שנאמר (במדבר ו) אמור להם שמעת מינה תרתי והיינו כשהואבחוץ אע"פ שקרא אותו אינו עובר וגרסי' בירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה תשיש הוה קא אחורי עמודי רבי אלעזר נפיק לברא:

כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה. מהא משמע לכאורה דהא דאמרינן לעיל דשליח צבור קורא לכהנים דבתחלת עבודה קורא להם עד שלא יתחיל רצה דהא מאותה שעה צריכים לעלות אבל רש"י ז"ל כתב שהן עוקרין רגליהם מאליהם בעבודה ולאחר ברכת הודאה קורא אותן שליח צבור כהנים: