ר"ן על קידושין כה:

גרסי' בפרקא קמא האומר לאשה וכו'. בדבר שבממון דנתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופה לא אתיהיב למחילה:

מתני' כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואף על פי [שלא] נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט כמו שמצינו שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא עברו את הירדן ואף על פי שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו ור"מ לאו תנאי כפול בלחוד בעי דה"ה דבעי כל שאר דקדוקי התנאין והן חמשה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח דכולהו איתנהו בתנאי בני גד ובני ראובן:

רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו. פרש"י ז"ל דאתנאי כפול לחודיה פליג לומר שאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע ללאו וזה שכפל משה צריך היה הדבר לאומרו מפני ד"א שאלמלא שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסין ולא יקחו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פי' שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך ויטלו כאן כך פי' רש"י ז"ל ולא נהירא דכיון דאשכחן בעלמא דפליגי רבנן עליה דר"מ באחריני ה"ה דפליג עלייהו ר' חנינא בן גמליאל אלא דלא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סי' לא] ואלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן איסורא ע"כ ולאו למימרא דבאיסורא בעינן להו טפי מדינא דאדרבה בממונא אשכחן להו ולא באיסורא ובסוף פרק שבועת העדות [דף לו.] נמי אמרינן כי אית ליה לר"מ תנאי כפול בממונא אבל באיסורא לית ליה אלא ודאי כוונתו ז"ל דלא קיימא לן כר"מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין להו שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו (דף עה:) [ומיהו מה שכתב ואלו התנאים כולם לאו דוקא שכבר כתבתי בפ' מי שאחזו] דקיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפ' השוכר את הפועלים (דף צד.) דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו ורבינו חננאל ז"ל כתב דאע"ג דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעינן שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ומש"ה קיימא לן דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה (דף קו.) ופרק המדיר (דף עד.) וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ובני ראובן ולא גמרי' לכולהו י"ל דאנן לא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמעשה שהיה כך היה ולאו משום דאצטריך להכי ותדע לך דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ביה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא אכא תנא התם ביבמות בפ' רבן גמליאל (דף נג.) דסבירא ליה דבעינן תנאי כפול וילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה ואידך לא ילפינן מיניה ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה ואם תאמר והתנן בפ' מי שאחזו (דף עו:) כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפי' הכי תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומ"מ צ"ל דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' ששי מהלכות אישות אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ע"כ ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו [דף עה:] גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב"ד והרב ר' משה הכהן ז"ל בהגהותיהם והוא ז"ל פסק בפרק הנזכר כר"מ אף בתנאי כפול ובהן קודם ללאו:

מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פריש ואמר לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפרק האיש מקדש (דף מט:) גבי על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש [לו אף ע"פ כן אינה] מקודשת ה"ל למתניה ונ"ל שסמכה ענין לפלוגתיה דתנאי כפול לאשמועינן דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול הני מילי בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריך כפילא או שמא לר' חנינא בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפי' הכי כל כי ה"ג מקודשת. ותנן בתר הכי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום וטעמא דכולהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם שעכשיו אין בידה לקדשה. והא דתנן בהדייהו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך לרב דאמר בפ' האשה רבה (דף צב:) דאין קדושין תופסין ביבמה אתי שפיר ושמואל דאמר התם בעניותינו צריכה גט כלומר דמספקא ליה אי תפסי או לא מוקי לה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוקי לה ר"ל התם ולדידן דקי"ל כשמואל ולא קי"ל כר"ע הויא ספק מקודשת דדילמא תפסי בה קדושין השתא והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום. וגרסי' עלה דהא מתני' בגמ' [דף סב.] תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. כלומר משום דה"ל מן החיוב על הפטור דמחובר אינו חייב בתרומה הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו ופטור מחובר פרש"י ז"ל דנפיק לן מדכתיב דגן דמשמע דמדגן ונאסף בכרי והקשו עליו בתוספות דא"כ מעשר ראשון שהקדימו בשבלין דאמרי' בעלמא (ברכות דף מז. וכ"מ) [שם מעשר עליו] היאך שם מעשר עליו אלא בספרי מפיק לה מדכתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו ולא מן המחובר דקרא בתלוש איירי דכתיב לעיל מיניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר דמשמע דבר הניקח ביד. וגרסי' עלה בגמ' בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או שאמר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו. כלומר מהו שתהא תרומה מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם או לא ואהדר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וקי"ל הכי והיינו דתנן בפ"ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. כלומר תקנה התקינו בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת גלגולה דשמא תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה והכי אתא בירושלמי בפ' אלו עוברין [הלכה ג] וקאמר דצריך שלא יהא שם חמשת רבעים קמח שלא נגע במים לפי שלא היה נפטר בחלה שהגביהה כבר וגרסי' עלה בירושלמי ולמה לי ובלבד שלא יהא חמשת רבעים קמח א"ר מתנא מתני' עד שלא למדו את הכהנות ומה למדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שנתון תחתיה לכשתעשה כולה [גוש אחד] הוקדש זו שבידי לשם חלה ע"כ ואתי כפשטיה דר' יוחנן דפשט דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ונקט כהנות לפי שדרכן לגבל עיסתן בטהרה מתוך שרגילות בתרומה ועיסה טהורה מפרישין חלתן בתחלת הלישה כדפרישית וכתב רבינו שמשון שם בפירוש המשנה ולפי זה צריך ללמוד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו הקמח נעשה עסה ואע"פ שאין בכל אחת ואחת חמשת רבעים קמח כיון דבין כולן איכא חמשת רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנו אין מועיל אם הושלך חלתה לאור ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא משמע דמצטרף מכל מקום דתניח כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה ועל כרחין אותו הקמח איירי בשעירך בו את הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לחמשת רבעים עם הקרץ והשאור שלא הופרש מהם חלה ואוסרין את העיסה וקצת תימה היאך מחנה על הקמח המתגבל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר [דעיקר] העיסה היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קריאת שם הוי מוקף אע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא הוי מוקף וכן פירשנו בפ"ק דנדה ע"כ. ופרכינן עלה דרבי יוחנן ממתני' דתנן הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הרי בידו א"ל גר נמי אין בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה דכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו כדאיתא התם מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וצריך שלשה דקאמרינן היינו בקבלת המצות אבל בטבילה כל שקבל המצות בפני שלשה אפי' טבל אחר כך בינו לבין עצמו גר מעליא הוא והכי מוכח בפרק החולץ (דף מה:) בההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה ואמר להו רב יוסף מי לא טבל לקריו וההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר להו מי לא טבלה לנדתה אלמא בדיעבד אפי' שלא בשלשה סגי דאי לא היכי מתמה מי לא טבל לקריו דשמא לא טבל בפני ג' וסתם טבילה דנדה ובעל קרי נמי לאו בפני ג' היא אלא בינן לבין עצמן אלא ש"מ דג' בטבילה לא מעכבי ומיהו לכתחילה אפי' בטבילה בעינן ג' דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג' ואמרי' נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו ואקשינן והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך ג' א"ל תני ג' אלמא לכתחלה אפי' בטבילה צריך ג'. והוינן תו בגמ' [דף סב:] עלה דרבי יוחנן אלא הא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ דלר' יוחנן הוו קדושי. כלומר כיון שבידו לגרשה. ומהדרינן נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה. ותפשוט הא דבעי ר' הושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך תפשוט מינה דלא הוו קדושי. כלומר דאמרת דמשום דאין בידו לקדשה משיגרשנה לא הוו קדושין דהשתא מיהא תפשוט בעיא דר' הושעיא נמי דלא הוו קידושין דהשתא חלין לכשיגרשנה ומהדרינן דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי בתר שעתא כלומר להכי מספקא ליה לר' הושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סבירא לן מגו דאיבעי לקדשה השתא מקדש תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למתפס שהרי מקודשת היא ועומדת הלכך לא אפשיטא בעיא דר' הושעיא אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ"ו מה' אישות דמקודשת וכתב הרשב"א ז"ל דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרי' בכתובות בפ' אע"פ (דף נט.) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו [דמייתי התם פלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור"ע ורבנן באומרת קונם שאני עושה לפיך ומוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהם] ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש מתקיף לה ר' ינאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמיה אע"פ שיבא בינתים שלא יהא ראוי להקדיש ואף כאן כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך ובידם הוא שתתקדש מעכשיו ולעולם אע"פ שכשיתן לה גט לא תהא ברשותו להתקדש לו כיון שעכשיו ביד שניהם שתתקדש לעולם אפי' קידושין דלאחר גירושין מהני ומיהו כתב בתשובה דמסתברא דקידושי בתראי לא עדיפי מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שכל שלא אמר מעכשיו יכולין לחזור בהם תוך שלשים וכאן נמי לא אמר מעכשיו ולא עוד אלא אפי' שאמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשיך [סברא] לומר כן שהרי אי אפשר להם לחול מעכשיו שכבר היא אשתו מחמת קדושין הראשונים ואני חוכך להחמיר ולומר דלא מיפשטא בעיא דר' הושעיא מההיא דפרק אע"פ (שם) דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג"כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישו דכי קאמר שדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך משא"כ בקדושי אשה שאותה קדושי שניה אי אפשר להם שתחול עכשיו שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונים דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן ואיכא למימר דקדושין שניים דלאחר גירושין לא חיילי. ואמרי' בגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן דאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אין תורמין תרומה מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין כלומר הואיל ובידו לתלוש ולהפריש יתר על כן אמר ר"א בן יעקב אפי' אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין כלומר אע"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא כדאמרי' בר"ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש [השנים] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואמרי' עלה בלישנא בתרא אמר רבה לא אמר ר"א בן יעקב אלא בשחת דבי כבשא אבל בשחת דבי שקיא לא. כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמנכר וחשוב [בעינן] אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים שיש בהן כדי לכוף לא דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם למפרע ואגם מלשון הלכוף כאגמון ראשו ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה במי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמרי' דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדבעי לה כמי שלא בא לעולם כלל הוא ורב יוסף אמר אפי' בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי' עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו דשחת דהאי נמי כשחת דבי כבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדר"א בן יעקב ואע"ג דר"א בן יעקב בעי דלימא משיביאו. מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא שליש ויתלשו והכא לא אמר לכשתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ולפי זה צ"ל דהתם בריש פרק מי שמת [דף קמב.] דאמרי' דלימא ליה לכשתלד עלה דמתני' דתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דמשמע לכאורה דאומר אם ילדה לא משמע לכשתלד צ"ל דה"ק ולימא ליה דמתני' לכשתלד קאמר דלישנא הכי משמע ואחרים אומרים דרבי חנינא מוקי לה דאמר בהדיא לכשתלד אבל הר"ם במז"ל כתבה בפ"ז מהלכות אישות באומר אם ילדה: