ר"ן על קידושין כו:

וגרסי' תו עלה בגמ' אמר אביי ר"א בן יעקב ורבי ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [נראה אע"ג דאביי אוקים מילתא] דר"א בן יעקב בשטה דאלמא ס"ל דלית הלכתא כר"א בן יעקב לא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כבשא דבר שבא לעולם הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת דהוי דבר שבא לעולם כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ואביי ס"ל דרבי אליעזר בן יעקב אפי' באגם ואפי' בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומ"ה אוקמיה בשטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה בא לעולם מיקרי וזה נראה דעת הר"ם במז"ל בפ' הנזכר שפסק כר' חנינא דבשהוכר עוברה מקודשת ולפי זה מזכה לעובר בשהוכר עוברה קנה. ולא מיחוור דהתם בפ' מי שמת (דף קמא:) מסקינן גבי ההוא דא"ל נכסאי להאי דמעברת דלא קנה אע"ג דמשמע דהוכר עוברה הוה מדקאמר להאי דמעברת ואקשינן נמי עלה מדתנן אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וא"ל משנתינו איני יודע מי שנאה והוינן בה ולוקמה כר"מ וכו' ואם איתא לוקמה בשהוכר עוברה ודברי הכל ומייתינן נמי הא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ודייקינן בן יום אחד אין אבל עובר לא ומשמע דכל עובר ממעטינן דדוקא בן יום אחד קאמר אלמא אפי' הוכר לא מקרי בא לעולם ורבה ורב יוסף נמי סבירא להו כאביי דלר"א אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור' חנינא נמי דאמר בשהוכר עוברה מקודשת משום דס"ל דר"א קאמר הכי והאי דדחקו רבה ורב יוסף לפרושי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת לאו משום דתיקום אליבא דהלכתא אלא משום דלישניה דר' אליעזר מוכח דבעינא בא לעולם קצת דאי לא הוה ליה למימר לכשיבאו בעולם ויביאו שליש ויתלשו והאי דאוקמא אביי ליה בשטה בהדי ר' מאיר אע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' בפירות דקל דליתנהו בעולם כלל היינו טעמא משום דאע"ג דלא שוו אהדדי לגמרי מ"מ בחדא שטתא אזלי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דסוכה (דף ז:) דאמרינן כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן אע"ג דפליגי אהדדי כמו שכתבתי שם ורבינו שמואל ז"ל מפרש כן כל שטה האמורה בתלמוד בלשון כולהו ס"ל אבל כששנאה בלשון אמרו דבר אחד שוין לגמרי ויש מי שאומר דבכי האי גונא לא חשיבא שטה דאפשר דהוי הלכתא כותייהו אבל היכא דאמרינן רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו [כי הכא] הויא שטה שהיא קבלה ביד הגאונים דלית הלכתא כחד מינייהו מפני שאף על פי שהולכין בשטה אחת אין כל דבריהם שוין ואין מודים זה לזה כי הא דשמעתין דאמרי כולהו ס"ל ופליגי אהדדי ובנין אב שבכלן שממנה למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשטה בפ' איזהו נשך (דף סט.) דאמרי' רב עיליש טובל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי והלכה כרשב"ג א"ל שטה אתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכלהו אלא ש"מ שטה אתמר והתם נמי לא מודו אהדדי וכל כי האי גוונא מסתמא לית הלכתא כחד אלא היכא דפסיק תלמודא בהדיא כחד מינייהו. הלכך ליתא לדרבי אליעזר בן יעקב כלל ואפי' בשחת דבי כבשא והאומר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אף על פי שהוכר עוברה אינה מקודשת ומזכה לעובר לא קנה עד שיצא לאויר העולם אלא בעובר דידיה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכדאיתא התם:

מתני' על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד:

גמ' והוא שנתן לה שוה פרוטה. ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת וכו'. והא אתא לאשמעינן תנא דידן דבשכר דבורו ובשכר פעולה לא מיקדשה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה היא ודייקינן לה בגמ' מדתני על מנת דתנאה משמע ולא קתני בשכר דאלמא אינה מקודשת באותו שכר ואי לא מאי קמשמע לן מתני' הא פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא:

מתני' ע"מ שירצה אבא. אביו של חתן:

רצה האב. מפרש בגמ':

מלמדין וכו'. כדי לעקור את הקדושין למפרע ולא תזקק ליבום:

גרסי' עלה דמתני' בגמ' מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין. כלומר דלישנא דשירצה דאמר אין משמע והיינו דקתני רצה האב כלומר דאמר אין ה"ז מקודשת בודאי ואפי' ימחה לאחר מכן לפי שכל תנאי שהוא בקום עשה כל שקיימו נתקיימו הקידושין וא"א שיתבטלו לאחר מכן ודקתני ואם לאו אינה מקודשת [ה"ק דאי לא אמר אין אינה מקודשת ודאי עד שיתרצה ויאמר אין ואם מת ולא אמר אין אינה מקודשת] כלל מיהו כל שיאמר אין מקודשת גמורה ואפי' מיחה תחלה שכיון שתנאי זה תלוי בקום עשה באי זו שעה שנתקיים חלו הקדושין והכי מוכח בתוספתא בפ"ג דמכילתין ע"מ שירצה אבא אע"פ שאמר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת ע"כ ומקודשת דקתני בתוספתא היינו לומר שחוששין לקדושיה ופרכי' אי דאמר אין משמע אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין כלומר דליכא לאוקמא בדאמר אין דאי הכי מאי איריא מת אפי' אי נמי כיון שכבר נתקיים התנאי והיינו רישא רצה האב מקודשת ובדין הוא דהוה מצי למפרך מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כלומר כדי שתהא מותרת לשוק לאלתר ואי דאמר אין משמע היאך מתירין אותה ניחוש שמא יאמר אין לאחר מכן ויקלקלנה למפרע שכבר כתבתי דכל אימת דאמר אין אפי' אחר מחאה מקודשת משעה ראשונה דכל האומר ע"מ כאומר משעה ראשונה דמי אלא דכיון דאשתכח פרכא להדיא ממציעתא לא חש לפרכא דסיפא דלא ברירא כולי האי ועוד דהוה מצי למדחייה דלא חיישי' לשמא יקלקלנה בכך ומיהו ודאי אינו נראה להתירה לכתחלה בספק זה. אלא ע"מ שישתוק כלומר דעל מנת שירצה אין משמעו דאמר אין אלא שישתוק והיינו דקתני רצה האב מקודשת כלומר שכיון ששתק בשעת שמיעה מקודשת גמורה ואפי' מיחה אחר כך שכיון ששתק כבר נתקיים התנאי ואם לאו אינה מקודשת כלומר אם לא שתק בשעת שמיעה משמע אלא שמיחה אינה מקודשת אע"פ ששתק אח"כ דישתוק ודאי בשעת שמיעה משמע שאי אפשר שיהיה משמעו שכל זמן שישתוק יתקיים ואפי' מיחה תחלה שאם כן למה התנה שהרי אם לא ישמע לעולם מקודשת כדקתני מת האב הרי זו מקודשת ואם ישמע וימחה וישתוק אחר כך נמי מקודשת ואי אפשר שלא יפסוק כלל מלמחות אלא ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע ומציעתא דקתני מת האב הרי זו מקודשת על כרחין בשלא שמע איירי דאי שמע היכי דמי אי דאישתיק כבר נתקיים התנאי ומאי איריא מת ואי שמיחה אמאי מקודשת אלא על כרחין בשלא שמע ואפ"ה מקודשת דמי שמתנה על מנת שישתוק אין דעתו שישמע וישתוק אלא דעתו שלא ימחה והרי לא מיחה ומיהו אין דינו לגמרי כאומר שלא ימחה דבאומר שלא ימחה אפילו שתק תחלה ואפילו אמר אין יכול למחות לאחר מכן שכיון שתלה הדבר במחאתו כל זמן [שמיחה] נתבטלו הקדושין כמו שיתבאר בסמוך ובמתנה על מנת שירצה שפירושו שישתוק כיון ששתק בשעת שמיעה אף ע"פ שמיחה אחר כך מקודשת שכבר נתקיים התנאי שתלה בו ותמיהני תנאי זה מהו עניינו אם אתה אומר שהוא תנאי בשב ואל תעשה כעל מנת שלא תשתי יין א"כ שתק האב בשעת שמיעה ואחר כך מיחה למה מקודשת והרי כל תנאי שהוא בשב ואל תעשה אפשר לו להתבטל לעולם ואם הוא כתנאי שהוא בקום עשה מת האב ולא שמע למה מקודשת והרי לא נתקיים המעשה כלל ונראה לי דהיינו טעמא משום דתנאי זה ודאי עניינו שב ואל תעשה ולפיכך כשמת ולא שמע מקודשת שהרי לא נעשה הפך התנאי ומיהו כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שירצה דינו כתנאים שהם בקום עשה שכיון שנתקיימו במעשה פעם אחת דיין ואי אפשר להם להתבטל לעולם ופרכינן אי הכי אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתיק כלומר בשעת שמיעה וכיון ששתק כבר נתקיים התנאי וליכא לאוקמה בשלא שמע האב וה"ק מלמדין את האב שאם ישמע יאמר איני רוצה דלישנא דמלמדין אותו לומר איני רוצה [משמע דמיירי במי ששמע כבר ומלמדין אותו עכשיו שיאמר איני רוצה] ואם איתא דלא מהניא האי תקנתא אלא בשלא שמע ה"ל לפרושי אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה כלומר דסיפא לאו ארישא סמיך ובאומר על מנת שישתוק אלא באומר בפירוש שלא ימחה וסיפא הכי קאמר שיש תנאי שדינו נותן שאם מת מלמדין וכו' והיינו באומר בפירוש שלא ימחה ומיהו רישא באומר על מנת שירצה מתוקמא כדמוכח בסמוך ופרכינן עלה דאי הכי רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כך היא הגירסא במקצת ספרים וה"פ דרישא ודאי לא מתוקמא באומר שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת דהא כיון שתלה הדבר במחאתו אפילו שתק בשעת שמיעה או אמר אין יש בידו למחות אח"כ אלא ודאי סיפא בלחוד הוא דמתוקמא בשלא ימחה אבל רישא ומציעתא בשישתוק כדאוקימנא מעיקרא וה"ה דהוה מצי לאוקמא מציעתא בשלא ימחה כי סיפא ומש"ה מת האב ולא מיחה מקודשת ועל מנת שירצה דרישא פירושו דאמר אין [כדאמרינן] מעיקרא אלא דמשום דאוקימתא דסיפא לא הוי כלישנא דמתניתין ניחא ליה לאוקומה מציעתא בהדי רישא לקיומי לישנא דמתני' בכל מאי דאפשר ליה ורש"י ז"ל גריס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא כלומר דרישא בדאמר אין ומציעתא וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולהך נוסחא על מנת שירצה פירושו דאמר אין והאי דלא אוקי מציעתא בהדי רישא ונימא דשירצה פירושו שישתוק היינו טעמא משום דכיון דיכלינן לקיומי מאי דסבירא לן מעיקרא דעל מנת שירצה היינו דאמר אין מקיימין לה משום דשירצה הכי משמע ועוד דעדיף טפי למימר דמת האבומת הבן בחד גוונא איירי ומהדרינן א"ר ינאי אין כלומר דאין ודאי מתניתין בתרי טעמי מתוקמא ואמרי' עלה אמר ריש לקיש ש"מ מדרבי ינאי דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [אליבא דחד תנא] ולא מוקמינן בתרי תנאי [ובחד טעמא] כלומר לאוקומה כולה באומר ע"מ שירצה וכדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קדושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון שלא ימחה הוא ואין הקדושין חלין עד שימות ורב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום כלומר דרב יוסף סבר דעל מנת שירצה שלא ימחה משמע ומיהו בתולה זמן במחאתו עסקי' ומש"ה קתני דרצה האב דהיינו שלא מיחה בתוך שלשים יום מקודשת לא רצה כלומר שמיחה בתוך זמן זה אינה מקודשת מת האב כיון שלא מיחה מקודשת מת הבן מלמדין את האב שימחה בתוך זמן זה וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכה כרב יוסף דמוקי לה למתני' כפשטה ולא דחיק לאוקמא בתרי טעמי והר"ם במז"ל כתב בפרק [שביעי] מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת על מנת שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהו שם קדושין ולא תפול לפני יבם ע"כ נראה מדבריו שהוא סובר דעל מנת שירצה פירושו דאמר אין ואף הרשב"א ז"ל כתב דרב יוסף נמי הכי ס"ל דשירצה משמעו דאמר אין וכי קאמר דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא היינו דאמר הכי בהדיא ואף על גב דתנן על מנת שירצה. לאו דאמר לה הכי אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא וסמך בזה על בבות משנתינו שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרו לחכמים אבל אומר על מנת שירצה [דאמר אין משמע כדקס"ד מעיקרא והביא ראיה מהתוספ' דתניא על מנת שירצה] פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב הרי זו מקודשת [שמא יתרצה לאחר שעה מת האב הרי זו מקודשת] שמא נתרצה האב שעה אחת [לפני מיתה] מת הבן זה היה מעשה ולמדו את האב לומר שאינו רוצה אלמא מדקתני ה"ז מקודשת שמא ירצה לאחר שעה ש"מ דע"מ שירצה היינו שיאמר אין הלכך אע"פ שאמר איני רוצה חוששין לקדושין שמא יחזור ויאמר אין שאם היה משמעו שלא ימחה מכיון שאמר איני רוצה בטלו הקדושין ומיהו בבי דמת האב ומת הבן על כרחין באומר על מנת שלא ימחה הן ובתרי טעמי מתוקמא וכי קתני עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת לא נתברר לי פירושה שפשטה מראה דמפליג בין על מנת שירצה למתנה שיאמר רוצה אני אם יכול לקיים הקדושין אחר שאמר איני רוצה דבעל מנת שירצה יכול ובעל מנת שיאמר רוצה אני אינו יכול ואינו נראה דמה חלוק בין זה לזה ואפשר דה"ק דאם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני כל שלא אמר כן יכולה להתקדש לאחר ושוב אין לחוש לקדושי ראשון דה"ל כמקדש לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים דמקודשת לשני או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון זה אפילו נתרצה בלשון אחר אינה מקודשת אלא צריך שיאמר רוצה אני דוקא מ"מ מדקתני חוששין לשמא יתרצה לאחר שעה משמע דשירצה היינו דאמר אין ואין זו ראיה ברורה דדלמא כי היכי דבבא דמת האב ומת הבן מתוקמא באומר בפירוש שלא ימחה הכי נמי בבא דרישא מתוקמא באומר בפירוש על מנת שיאמר אין ואפשר שהר"מ במז"ל סומך לומר דשירצה היינו דאמר אין כלישנא דר' ינאי דריש לקיש נמי משמע דכוותיה ס"ל וזה על פי גרסת רש"י ז"ל שגורס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא שלפי גירסא זו שירצה משמע דאמר אין כמו שכתבתי למעלה אבל עדיין אני תמה בדבריו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא היה לו לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא וכן במה שכתב לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקדושי אחר שמא יחזור וימחה והראב"ד ז"ל השיגו במה שכתב מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו. ונמצינו למדין משמועה זו דבמתנה על מנת שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת אע"פ שחזר בו והולך ועומד וצווח וכן נמי צווח בתחלה ואחר כך אמר אין מקודשת ואם מת האב ולא אמר אין מותרת ואם מת הבן אסורה לינשא עד שימות האב לפי (שאמרה) שאפי' אמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם והטעם לכל זה שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שלא ימחה אפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד ואע"פ שחזר ואמר רוצה אני והיינו דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה כלומר ומתירין אותה מיד מת האב ולא מיחה מקודשת והטעם לכל זה דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן [שלא] נעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו ואם קבע הכל כפי מה שקבע ואם אמר על מנת שישתוק ושתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ שאע"פ שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאין שהן בקום עשה שכיון שנתקיימו התנאין במעשה פעם אחת דיין כמו שכתבתי למעלה ואם מיחה בשעת שמיעה אע"פ ששתק אח"כ אינה מקודשת דודאי לזה נתכוין שהרי אי אפשר שלא ישתוק לעולם הילכך ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע מת האב עד שלא שמע מקודשת דכיון דתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת ואם אמר על מנת שירצה כבר כתבתי שהר"ם במז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שיאמר אין וכן דעת הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שלא ימחה ויש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי: