ר"ן על כתובות סג.

וקי"ל כחנן דאמר תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה הילכך כשב"ד פוסקין מזונות לאשת איש אינה צריכה שבועה ומשמע שאף באלמנה הדין כן שתשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה ואחרים אמרו דדוקא באשת איש אבל אלמנה תשבע בתחלה ובסוף והרמב"ן הכריע דדין אלמנה כאשת איש מדאמרי' בפרק השולח [דף לה.] ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואבא מארי לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית ליך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אמרה אפכוה לכורסייא כבי תרי עבדת לי. כלומר כחומריה דרב וכחומריה דשמואל. ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע בתחילה ולבסוף היכי אמר לה מזוני נמי לית ליך מדר"י אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בהא ואיהי נמי אמאי אמרה ליה כבי תרי עבדת לי דהא כולה כרב עבדא דכיון דלא משביעינן לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא ה"נ לית לן לאגבויי מזוני אלא ש"מ דלמזוני לא בעיא שבועה מתחלה בין באלמנה בין באשת איש. ולי מהא לא איריא דאפשר דאין ה"נ דהוי מצי אמר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא משום שבועה הא לאו הכי [אית] לה מזוני והוה משמע דבקופצת אית לה וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונות לגמרי ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרה ליה כבי תרי עבדית לי ומיהא משמעתין משמע הכי דלא שנא אלמנה ול"ש אשת איש דהא אקשינן בגמ' אדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש ממתני' דתנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ותרגמה שמואל בששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל אפ"ה שמעינן מינה דאלמנה אינה נשבעת בתחלה וק"ו הדברים דהא אפי' לשמואל דאמר דאין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה לחנן כ"ש לרב דאמר פוסקין אפילו לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחנן וקיימא לן כוותיה:

מתני' מי שהלך למדינת הים כו' חנן אומר אבד את מעותיו. שלא אמרתי לך הלויני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כדאמרי' [דף קז:] בממאנת בלותה ואכלה ועמדה ומיאנה וטעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם כך כתב רש"י ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו אלו דבריו וכיון שהוא ז"ל מודה בכך ולא דמי לגמרי לאלמנה דזבינה דאחריותא איתמי ולא עליה כלל אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י ז"ל אי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן:

קי"ל כחנן דאמר אבד את מעותיו כדאמרי' בסמוך [דף קט.] ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר [דף לג:] דכי אמר חנן אבד את מעותיו דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמ' [שם] משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קא יהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד (ב"מ דף קא.) לשדה חברו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה מדגרסי' בירושלמי בפרק איזהו נשך (סוף הלכה א') חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי' ר' אבא בר זבינא (א"ל וקים ליה) [ומריקו לי'] מאי דהוה חמי למשרייא והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא בשהעמידו בפירוש בשכר דא"כ לא הוה א"ל אידך הב לי כל דינראי דהוה ליה [פרוע] מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ ה"ל למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל ולא נראו לי דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומשום הכי נהי דבתורת מתנה [לא] קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע:

גמ' תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות. פשוטה היא ממה שכתבתי: