ר"ן על כתובות סב:

תשבע בסוף. פירש"י ז"ל כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה כלום משל בעלה ולא תשבע בתחלה בשעת גיבוי מזונות והרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה תשבע בתחלה והוא שישביעוה ב"ד שבועת התורה ואח"כ פוסקין לה מזונות ולבסוף הוא כשיהיה בעלה עמה ויכפור בה ויאמר לה אני הנחתי לך מזונות או שלא היתה צריכה להם וכיוצא בזה ע"כ:

גמ' [בגמ' כאן דף קה.] קרנא הוה שקיל איסתירא כו'. כתובה בהלכות במסכת סנהדרין בפ"ק ושם אכתבנה בסייעתא דשמיא:

פוסקין מזונות. בית דין יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו:

ושמואל אמר אין פוסקין. דחייש לצררי אי נמי שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ואמרינן בגמרא דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין כי פליגי בשלא שמעו בו והיינו טעמא משום דבלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דמוכחא מילתא שהתפיסה צררי ואם נתעכב יותר מדעתו שלח לה או אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כשהלך שאין דעתו של אדם שתמות אשתו ברעב אבל כששמעו בו שמת אין כאן הוכחה שאפשר שדעתו היה לשוב אליה ולפרנסה ועוד דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קאי ואין מוציאין אותה מחזקתה מספק אבל בחייו נכסים בחזקתו עומדים ואפילו הכי אמר רב פוסקין דכיון דאילו איתיה קמן ואמר התפסתיה צררי למזונותיה העתידין אינו נאמן אף כשאינו כאן אין חוששין לצררי ופוסקין לה ושמואל סבר אין פוסקין דדילמא אילו איתיה קמן הוה טעין הכי והיא לא תעיז פניה להכחישו (היה) ופליגי אמוראי בגמרא בטעמא דשמואל רב זביד אמר אימר צררי אתפסה ורב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ופרש"י ז"ל וקבלה עליה. ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה א"נ קטנה וספקה. כלומר איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה במעות ולא ספקה למזונות במעשה ידיה שהם שני בצורות או אינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דהואיל ואינה בעלת מלאכה ולא ספקה למזונותיה לא קבלה עליה:

אי נמי קטנה ובעלת מלאכה. והשנים כתקנן וספקה. לרב זביד פוסקים דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך אמר לה ומדאמרינן א"נ קטנה וספקה משמע דלרב אפילו בדספקה פוסקין וכן נמי אפי' לשמואל למאן דמפרש טעמא משום צררי לקטנה וספקה פוסקין ומינה דכשב"ד פוסקין מזונות לאשת איש אין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות וכשיבא בעלה אם מצאה שעשתה הרי זה שלו ואם לאו הפסיד ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו כך הגירסא במקצת ספרים ובירושלמי ובתוספתא אע"פ שאינה כן בהלכות הרי"ף ז"ל. והכי פירושא מי שהלך כו' ולותה היא ואכלה וכשבא אמר הוא לב"ד הרי היתה יכולה לעשות ולאכול רשאי. כלומר דהדין עמו. אבל אם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואינו יכול לטעון כלום ומהא משמע שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשתה כלום הפסיד אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר נראה שאפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד ולפי זה הך ברייתא לאו בלותה עסקינן אלא שאשתו תובעת מזונות שהוציאה מנכסיה שמכרה ואמר איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אין לה עליו כלום ולפי גי' ההלכות שגורסים אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ה"ק שאם הוא אומר שכבר אמר לה הוא בצאתו צאי מעשה ידיך והיא שתקה הדין עמו אפילו בשלותה לפי שהוא נאמן בכך משום דתביעתה במזונות שעברו הרי היא כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי שהוא נאמן והיינו נמי אידך ברייתא דקתני ואם בא בעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כלומר בשלותה והיא עכשיו תובעת והוא נאמן בשבועה כמו שכתוב בהלכות כלומר בשבועת היסת ואם קדמו ב"ד ופסקו ונתנו לה או היא מכרה לעצמה מה שפסקו פסקו ואינו נאמן לומר כבר הנחתי לך מזונות או אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה ומ"מ כתב הרמב"ם בפרק הנזכר שנשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה והוא סומך בזה על מה ששנינו תשבע בסוף וכפי פירושו ז"ל שכתבתי במשנתינו ויש חולקין על מה שכתבנו ואומרים דכל שלותה אינו נאמן לומר פסקתי לה מזונות ולא אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דלותה הרי היא כפסקו לה ב"ד ששוב אין הבעל נאמן וכ"ש לדעת הרמב"ם שהוא משוה לותה לפסקו ב"ד לענין שאינו יכול לחשב עמה על מעשה ידיה והא דתניא ואם בא בעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו לומר שאם בא קודם שפסקו לה בית דין ואמר לה (צאי מעשה ידיך למזונותיך שכך פסקתי עמך רשאי) כלומר נאמן במזונות דלמפרע משעת תביעתה ועד עכשיו דכשפוסקין לה ב"ד מזונות מיום תביעתה פוסקין לה אע"פ שהחמיצו הדין אי זה זמן אבל אם בא אחר שפסקו לה ב"ד אע"פ שלא גבתה אינו נאמן דכיון שפסקו לה ב"ד הרי היא כמי שגבתה וגובה מזונותיה משעת תביעתה והיינו נמי דאמרינן באידך ברייתא שאם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך שכך פסקתי עמך רשאי כלומר נאמן בכך כיון דמזונות דלמפרע נינהו ועדיין לא פסקו לה ב"ד אבל אם קדמו ב"ד ופסקו אפי' במזונות דלמפרע [וכ"ש במזונות דלהבא] אינו נאמן להפטר מחמת שום טענה וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד ע"כ ואינו מחוור:

והוי יודע שלפי מה שכתבנו שכשבית דין פוסקים מזונות לאשת איש אין מחשבין על מעשה ידיה כן הדין באלמנה דהא ברייתא דאם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו מוקי לה שמואל בגמרא בששמעו בו שמת ואם פירושו כמו שכתבנו שאין ב"ד מחשבין על מעשה ידיה מדשמואל נשמע לרב נמי באלמנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות אשות שאין ב"ד מחשבין מעשה ידי האלמנה (כדרך) כשפוסקין לה מזונות ואם לא עשתה הפסידו היורשים אלא שכתב ואני אומר שאם יהיו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה [כדרך] שפוסקין לה מזונות ואף לרי"ף נמצאת תשובה כלשון הזה לאחלקו רב ושמואל אלא בשלא שמעו בו שמת הבעל אבל שמעו בו שמת הבעל פוסקין מזונות לד"ה ואין חוששין שמא יאמר היורש צאי ממעשה ידיך תדע שפסק ההלכה שפוסקין מזונות לאשה ואין חוששין לצאי מעשה ידיך למזונותיך ואם בא היורש ומצא אצלה כלום ממעשה ידיה נוטלן אבל אין לחשב עמה על מה שעבר וכן דין הבעל כשיבא אם מצא אצלה ממעשה ידיה נוטלן שדין הבעל ודין היורש אחד שכשם שאמרו מעשה ידי האשה לבעלה כך אמרו אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ע"כ ואע"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל או ליורשין למה לא יחשבו ב"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן א"נ קטנה וספקה אינה מכרעת כלל דדילמא כשאמר לה ספקה ועכשיו לא ספקה אי נמי דספקה עם המותר שאינה חייבת בו וכשב"ד יפסקו לה מזונות מחשבין עיקר מעשה ידיה ופוסקין את השאר וכך נ"ל מדברי רש"י ז"ל שכתב שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה ואילו היה העיקר מספיק לה (למה לי קבלה ועוד אם העיקר מספיק לה) אף עכשיו מ"ט דרב זביד דלא חייש לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והרי יותר ראוי לחוש לדבר זה מלצררי אלא ודאי בחד מהני תרי גווני דכתיבנא מיירי וכן נמי הא דתניא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו לא מכרעא מידי שאין משמעו אלא לומר שאח"כ אינו יכול לומר לה כבר אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך אי נמי שאינו יכול לומר לה יצאו מעשה ידיה במזונותיה בין מרובה בין מועט אבל אין מכאן ראיה לומר שלא יחשבו ב"ד על עיקר מעשה ידיה הקצוב בשעה שיפסקו לה מזונות בין לאשת איש בין לאלמנה אלא אע"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם ז"ל:

תניא האשה שהלכה כו' רצתה ניזונת כו'. שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדאמרינן ביבמות [דף קיז.] מספר כתובתה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי:

מתפרנסת והולכת כו'. כתובה לא גביא שמא לא גרשה ובגירושין לא האמינוה אבל מזונות יהבינן לה בפרעון כתובתה מה נפשך אם גרשה הרי נוטלתן בכתובה ואם לאו הרי הוא במזונותיה:

ושמעת מינה דליתא להא דגרסי' בגמ' דבני מערבא כו' ואע"ג דאוקמא שמואל להא מתניתא בששמעו בו שמת כו' זה שכתב הרי"ף ז"ל כן אין כוונתו לומר דאי מתוקמה בששמעו בו שמת לא שמעינן מינה נמי דליתא להא דבני מערבא דודאי ה"נ שמעינן מינה אלא כוונתו ז"ל לומר דלדידן דקי"ל כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש כדאיפסיק הלכתא בגמרא [דף קז:] בהדיא לא צריכינן לאוקמה להא בששמעו בו שמת אלא אפי' לא שמעו בו שמת נמי מתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אבל לשמואל דס"ל דאין פוסקין מזונות לאשת איש אינה ניזונית אלא בששמעו בו שמת או אפשר שהיינו יכולין לומר דכי אמרינן בירושלמי דחייב במזונותיה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה לא: