ר"ן על כתובות נח.

גמ' שליח כמאן. שליח שטעה כמאן דיינינן ליה כאלמנה דיינינן ליה ובטעות כל דהו בטל כדתנן [דף צח א] שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל או כדיינין עד דטעי בשתות:

והלכתא שליח כאלמנה. וכבר כתבתי בריש פרק האיש מקדש דאפי' בשליח בית דין אמרי' דשליח כאלמנה וכ"ש בשליח בעל הבית דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ומאי דאיכא למידק הכא מדגרסינן בפרק גט פשוט (דף קסט ב) ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא כתבתיה שם:

והא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם כו'. פירשתיה שם:

מאי יכולין למחות איכא ברוחות. טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי:

אחריותא איתמי. אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של היתומים היתה וכן בי דינא דזבין שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריות איתמי:

וחוזרין. ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני:

נעשו. בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה:

שום הקדש. גזבר המוכר קרקע של הקדש:

ס' יום. מושכים ימי ההכרזה:

רישא דקתני כו' בדברים שאין מכריזין עליהם כו'. זהו פי' הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מלוה ולוה ולפי זה הא דנקט רישא וסיפא בדאכרוז ולא אמר רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז משום דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דבדברים שאין מכריזין עליהם אפי' הכריזו לא יפה כחן אבל רבינו האי ז"ל פירש בספר המקח דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו ובהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו דכיון שדקדקו כ"כ שהכריזו בדברים שא"צ להכריז עליהם אמרו דאפי' עד פלגא מכרן קיים וכ' הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או מאתים במנה אבל יותר על כן (או פחות מכן מכרן) בטל מדגרסינן בפרק מי שמת גבי מתני' דתנן [דף קמו א] אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר כו' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דוקא הוי ואע"ג דקתני אפי':

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן כו' שמא יגנבו. כשנאספים לראותן כדי ללוקחן:

שעה שאין מכריזין. כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין ימי משך ההכרזה:

לכרגא. פרש"י ז"ל לפרוע למלך כסף גולגולת היתומים ואינו מחוור דמאי איריא הא הא בכל צרכי היתומים נמי כגון ליקח להם שוורים וכיוצא בהם ואם לוו גם כן לדברים הללו והוצרכו לפרוע מזבנינן בלא אכרזתא דהא בפ' שום היתומים (דף כב א) לא משכחי שום היתומים ל' יום [ומכריזין] אלא לכתובת אשה משום חינא אלא הכי פירושא לכרגא דאבוהון ולקבורה דידיה ולמזון האשה והבנות ולאו הכרזה דשלשים יום קאמר דהא פשיטא שלא ישהו המת מלקוברו שלשים יום אלא אפי' הכרזה שעה אחת קאמר ובתוס' פירשו דבשלוו לצורך כך קאמר כגון שלוו לצורך קבורה או לצורך [מזונות או לצורך] כרגא ובהא הוא דאמרינן דמזבנינן בלא אכרזתא כדי שלא ינעלו (היתומים) דלת בפני הלוים בדברים אלו אבל צרכי היתומים ודאי אין צריכין הכרזה:

משום דקרו להו כו'. גנאי וחרפה הוא להם כשקונין נכסין שב"ד מוכרין לפי שמחמת דוחק שהנוש' לוחץ את היתומים או את הלוה לוקחין הלקוחות בזול ומבזים אותם וקורין להם אוכלי שדות הכרזה:

שמין אותן מוכרין אותן לאלתר. סמוך למיתת אביהם כדי שלא ירקבו:

דמקרב שוקא. יומא דשוקא:

איצצא. טעם הקרוב להחמיץ אגרו"ר בלע"ז:

זוזא חריפא. ממהר לבא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין באשראי:

לסיכרא. מקום:

מהו לאמטויי. שיש לחוש שלא תטבע הספינה בנהר:

לא עדיף מדידך. דוקא בכי ה"ג משום דאיכא למיחש שמא יחמיץ אם יניחהו כאן הא לאו הכי לא שרינן ליה שאע"פ שהוא רוצה ליזוק בשלו אינו רשאי בשל אחרים:

תנן התם בערכין שום היתומים כו'. כשהוא מגרשה ידיר הנאה. דאי לא חיישינן שמא לעשות קנוניא על ההקדש מגרשה ולאחר שתגבה כתובתה יחזירנה: