ר"ן על כתובות נח:

ר' יהושע אומר אינו צריך. אמרי' התם בערכין [דף כג.] דבשאלה בהקדש קא מיפלגי ובפלוגתא דב"ה ובית שמאי שב"ש אומרים הקדש טעות הקדש ובית הלל אומרים הקדש טעות אינו הקדש הילכך ר"א סבר אין שאלה בהקדש וחייש לקנוניא ור' יהושע סבר יש שאלה בהקדש הילכך ליכא למיחש לקנוניא שאם רוצה הוא להפקיע ההקדש יכול הוא לישאל עליו ומשמע דקיימא לן כר' יהושע אלא שהרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר בפרק שביעי מהלכות ערכין ותמה אני למה ואפשר דסמך לו אדרב הונא דאמר התם שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן אבל מעשה קשה דגרושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש"ה לא חייש רבי יהושע:

בשעת הוצאת פועלים. היינו בערב כשיוצאין ממלאכתן:

ובשעת הכנסת פועלים. היינו בבקר כשנכנסין למלאכתן:

בשעת הוצאת פועלים דאיכא דניחא ליה למזבן כו'. שכשישמע ההכרזה יזכור שיאמר לפועלין שנפטרין ממנו שילכו לבקר הקרקע הנמכר ובבקר בשעת הכנסת פועלים כשישמע ההכרזה יזכור לשאול אותם ענין הקרקע היאך הוא ואע"פ דתנא נקט בקר וערב רב יהודה פריש ערב ברישא לפי שסדר הענין כך הוא:

דשקלה על יד על יד. שלפי שאינה יודעת להתעסק במעות ואינן צריכין לה אלא להוצאה אינה מקפדת אם לא יפרעוה בבת אחת:

דמיקל בזוזי. אע"פ שיוצאין ע"י הדחק מקבל אותן לפי שיודע לטרוח ולהוציאם מה שאין כן באשה:

בא להכריז רצופין. בכל יום אינו צריך להכריז אלא שלשים יום אבל אם אינו מכריז אלא בשני וחמישי מכריז ששים יום:

לא הוי אלא י"ח יום. שכשתתחיל למנות ס' יום מיום ב' והם ח' שבועות וד' ימים נמצא שיש בח' שבועות ט"ז ימי הכרזה ונשלמים ביום א' וד' ימים הנשארין מתחילין ביום ב' ומסיימין ביום חמישי:

כיון דמשכא מילתא. דהני תמני סרי עד ס' ימים שמעי אינשי:

אין נזקקין. למכור נכסי יתומים קטנים בחובת אביהם:

אא"כ רבית אוכלת בהם. דמשום פסידא דידהו נזקקין:

או לכתובת אשה משום מזוני. לפרוע כתובת אשת אביהן שכ"ז שלא גבתה כתובתה ניזונת מן היתומים ומפסדו מזוני:

הא תקינו רבנן להו מעשה ידיה. כדתנן בפירקין דמעשה ידי אלמנה ליורשין ולקמן מפרש אמאי נזקקין לשאר דברים:

זימנין דלא ספקא. מלאכתה כנגד מזונותיה ונפסדין היתומי':

אילימא בב"ח עובד כוכבים מי ציית. להמתין ימי ההכרזה :

ואי דקא אכיל רבית. ומש"ה נזקקין:

מי שבקינן ליה. לב"ח ישראל למשקל רביתא:

מוקי לה בכתובת אשה. ומש"ה נזקקין מפני הפסד מזונות:

אלא לרב אסי. אמאי נזקקין למכור הא אין רבית אוכלת בהן:

ולר' יוחנן מי ניחא. אמאי מכריזין יתנו לה כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות והיכי שבקי לה מיכל מזוני דמפסדה ודאי עד שיגמרו ימי ההכרזה:

ונקטינן הכרזה דלא ידעינן. אי מרווחנא ליתומים אלא ספק הוא אם יוסיפו על השומא כלום או לא:

אי הכי. דבתובעת כתובת' בב"ד עסקי':

איזדקוקי נמי לא נזדקיק. לא למכור ולא להכריז הואיל וכבר איבדה מזונותיה:

כיון דמזדקקין לה מעיקרא מזדקקין לה השתא. כלומר שאם אין אנו נזדקקין הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות:

מ"מ לרב אסי קשיא. דאמר אין נזקקין אלא לרבית והכא ליכא רבית מזדקקין:

שקבל עליו לזו. להמתין ימי ההכרזה בלא רבית ולא קבל עליו שאם לא ירצוהו להגבותו שלא יעלה חובו רבית. ומשמע מהא שאם לוו ב"דאואפוטרופוס לצרכי יתומים מוכרין בלא הכרזה לפי שאם מתחלה רצו למכור לא היו צריכין הכרזהולפיכך לא העמידו מתניתין דשום היתומים בשלוו לצרכיהם משום דבכה"ג לא בעינן הכרזה:

מרימר אגבי כתובה לאשה. כלומר לגרושה ומשום הכי אמר לאשה ולא אמר לארמלתא:

אבל גרושה לא. דגרושה אין לה מזונות:

משום חינא מתנינן לה. כדי שיהא לה דבר שתוכל להנשא בו והאי טעמא שייך נמי בגרושה וכ' הרמב"ם ז"ל בפ' שנים עשר מהלכות לוה ומלוה שמקצת גאונים פסקו כמאן דאמר משום מזונות ולא חשו לטעמא דחינא ולפיכך אמרו שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד הואיל והיא נוטלת הכל ואין זכות ליתומים בדבר אין נזקקין להו ואין זה עיקר דהא עבד מרימר עובדא בגרושה אע"ג דלית לה מזוני:

בתר שבקייהו. אחר מורישם שהניח להן ירושתן:

פריעת בעל חוב מצוה. דסבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא:

אימר צררי אתפסיה. הלוה למלוה קודם מיתתו:

איכא בינייהו שחייב מודה. בשעת מיתה שעדיין חייב לו מ"ד משום מצוה לא פרעינן דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ולמ"ד משום צררי כיון דמודה ליכא למיחש לצררי:

אי נמי דשמתיה. בית דין ללוה עד שיפרע למלוה:

ומת בנדויו. למאן דאמר משום צררי בכי הא ליכא למיחש ונזקקין ולמאן דאמר טעמא דמצוה אין נזקקין:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. הילכך בשחייב מודה א"נ בדשמתיה ומת בשמתי' נזקקין ומסתבר דהיכא שמת בתוך זמן החוב נמי נזקקין מדאמרי' בריש בבא בתרא [דף ה:] והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בתוך זמניה. אלא שיש חולקין ואומרים דהתם דוקא ביתומים גדולים אמרו דנפרעים מהם שלא בשבועה אבל ביתומים קטנים כיון דחיישינן לצררי אפילו בגו זימניה איכא למיחש דהא חיישינן באלמנה אי לאו משום חינא או מזוני אע"ג דבתוך זימני' הוא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דאלת"ה כי היכי דאייתי התם ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוה לן לאיתויי ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן והוי רבותא טפי דאע"ג דאין נזקקין להן כלל תוך זמן נזקקין. ואין זה עיקר אלא אפי' מיתומים קטנים נפרעים שלא בשבועה דתוך זמן ליכא למיחש לצררי דאם איתא מיתומים גדולים אמאי נפרעין שלא בשבועה הוה לן לאשבועי מיהת משום צררי אלא ש"מ דתוך זמן לא חיישינן לצררי כלל וכתובת אשה שאני שדרכן היה להניח כתובתה על השולחן עד שהוצרכו לתקן שלא יעשה כן כדאיתא לעיל (דף פ:) בפרק האשה שנפלו לה נכסים והאי דלא אייתינן התם בריש ב"ב (דף ה:) הא דאין נזקקין לנכסי יתומים רבותא קמ"ל דאילו הוה אמר הכי ס"ד אמינא דאע"ג דתוך זמן נזקקין שבועה מיהא בעיא ולהכי אשמעינן דנפרעין מהן שלא בשבועה לא שנא גדולים ולא שנא קטנים וכן כתב הרב רבי יהודה הנשיא אלברצלוני וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

רבא אמר משום שובר. כלומר משום הכי לא הוה מזדקק להו רב נחמן מעיקרא שמא שובר היה ביד הלוה שפרע את חובו: