ר"ן על כתובות נז:

ובגינה בית חצי קב. שכך שיעור גינה:

וכדברי רבי עקיבא. ששמענו ממנו במקום אחר (ב"ב דף יא א) בית רובע הוא שיעור גינה והלכתא כת"ק:

של אחרון בטל ושל כלם מכרן קיים. מפרשינן בגמ' דאיצטריך כי היכי דלא [נימא] דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ"ל דדוקא דטעתה במנה אחרון אבל במנה ראשון מכרה קיים ומש"ה לא מצי מיתני מכרה בטל אלא במנה אחרון:

גמ' כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי:

כדתניא כו'. וממסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר:

הוסיפו לו אחד יתירה. בתוספתא דמסכתא דמאי [ריש פרק ח] היא:

שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה:

חולקין. פרש"י דמתנה הואי י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל מעות ניתנה:

אבל דבר שאין לו קצבה. כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד פעמים מוותרין למכור בזול פעמים בצמצום. הכל לבעל המעות. שאין כאן מתנה אלא מכר אבל מלשון הרי"ף נראה שדבר שיש לו קצבה אפי' נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו:

איבעיא להו כו' בי ליתכא. שיעור חצי כור:

ליתכא מיהא קני לוקח. ואם בא בעל השדה לחזור אינו חוזר:

א"ל דטבא לך עבדי לך. שאם יזדמנו לך מעות טוב לך כשלא מכרתיה כולה ואם תצטרך למכרה תמכרנה ומיירי כגון דמשכח מאן דזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא:

וסוגיין דמעביר על דבריו הוי. כ' הרי"ף ז"ל משום דבגמ' בעי' למיפשט דמוסיף על דבריו הוי מדתניא נתן לו דינר זהב כו' ודחינן לה ואמרי' הכא במאי עסקינן דאייתי ליה שוה שש בשלש ועלה אמרינן דיקא נמי דקתני כו' אלמא [מכריעין] דמעביר על דבריו הוי ואין זה הכרע גמור דוק ותשכח ומיהו כיון דבעיין לא איפשיטא אית לן לאוקמי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדלמא מעביר על דבריו הוי:

פשיטא. אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד:

אמר ליה לאחד ואפי' לשנים. כתב הרז"ה ז"ל הרי"ף ז"ל פסק בדאמר לי' זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא מעביר על דבריו הוי ופסק לאחד ואפילו למאה כרב נחמן ונ"ל שדבריו סותרין זה את זה שמאחר דקי"ל כרב נחמן נמצא שאין טענת לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי טענה וכן נראה דהכי אמרי' פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי את"ל בעיין לעיל לאו מעביר על דבריו הוי ולא מצי אמר לא ניחא לי דליפשי שטרא עילואי דוקא היכא דמצי מזבין ליה לההוא גברא גופי' אבל לשנים דילמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו בעלי דינין עילואי דהיינו שני לקוחות או לא ע"כ והרמב"ן ז"ל קיים דעת הרי"ף ואמר דהא לא שייכא בבעיין דלעיל דה"ק אמר לשליח מכור לי זה לאדם אחד ומכר בשטר אחד לשנים ואע"ג דליכא טעמא דאפושי שטרי אפי' הכי פשיטא דקפידא הוי דקפיד באפושי בעלי דינין אבל היכא דאמר מכור לי קרקע זה סתמא ולא פירש לאחד מהו מי אמרי' דמסתמא קפיד איניש בהכי או לא ומסקינן דלאחד אפי' למאה ורש"י ז"ל גורס פשיטא אמר לאחד ולא לשנים קפידא אמר לאחד מאי כו':

והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות. רב נחמן גופי' אמר בפ' המקבל (דף קח א) גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונאה לקרקעות. כלומר שאם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר לו אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים ולהכי פריך ממילתיה דרב נחמן גופיה דס"ד דלוקח דהתם כשליח של מצרן ומינה דבשליח נמי אין אונאה לקרקעות ומשני כי אמרי' בבעל הבית דלוקח דהתם הוי כמו בעל הבית שאינו מתכוין לקנות אלא לצורך עצמו שסבור להיות בעה"ב אבל שליח גמור כי הכא מצי א"ל לתקוני שדרתיך:

מתני' שום הדיינין כו':

אגרת בקורת. הכרזה ולשון בקורת שמבקרים אותה בני אדם ע"י הכרזה. ואיכא דקשיא ליה דהא סתמא דמתניתין אפילו בקרקעות משמע ואמאי מכרן בטל בשלמא פיחתו שתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' בגמ' גבי שליח ובדין הוא דאפי' כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות הלכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח ותירץ הרמב"ן דשום ששנינו כאן היינו שהורידו לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא ימצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפי' שומן אין מוכרין בפחות אלא אומר לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן לו להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל ולפי זה תמהני אפי' עשו אגרת בקורת שוה מנה במאתים אמאי קיים להוריד אותו במאתים בעל כרחו והוא ז"ל כ' שאף הוא בקר עליה וידע דמיה ואין מייפין כחו משל יתומים ולא ידעתי כי בקר עליה מאי הוי כיון שעל כרחו לוקח אותה ואם בא לומר דכיון דלגבי יתומים שוה [מנה במאתים] ומאתים במנה קיים אף לגבי דידיה נמי מודה דקיים ולומר שרצו חכמים להשוות מדותיהן אם נצטרך לבא למדה הזאת אף ברישא דמתני' נראין יותר דברי התוספות שכתבו דנהי דאין אונאה לקרקעות הני מילי בעל הבית שמוכר לעצמו אבל בית דין שמוכרין בשביל היתומים לא וכיון דנתאנו אינהו מכרן בטל גם הותירו שתות שנתאנה לוקח מכרן בטל דהא בהא תליא דאל"כ לא ימצאו לוקחים שיקנו מהם והראב"ד ז"ל בהשגות בפרק [שלשה] עשר מהלכות מכירה כתב דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאונה ויהיה שם שום טעות הלכך אפי' קרקעות קפיד איניש וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שבית דין שמכרו ביוקר שתות לתועלת היתומים אם רצו היתומים שלא לבטל המקח ויחזירו [האונאה] מחזירין שלא יהא כח ההדיוט חמור מהם: