ר"ן על כתובות לב.

ופרנס לאו שליחותיה עביד. בתמיה ונמצא עובר על נדרו:

באומר כל הזן אינו מפסיד. דכה"ג לאו שליחותיה עביד ואינו חייב לפרוע לו ואמרינן בגמ' [דף ע:] מתיב רב' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הכי הוא דשרי הא כל הזן אינו מפסיד לא ומהדרינן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקא אזיל וקאמר ליה כמ"ד זיל הב ליה את דמי קמ"ל וכתב ר' שמואל ז"ל דמהא משמע שאינו מותר לומר לאדם מיוחד אם תזון לא תפסיד דהא משמע דכי אמר כל הזן הוי רבותא טפי מבאומר איני יודע מה אעשה אלא דמהדרינן דהכא איכא רבותא אחרינא מפני שאומר לאיש מיוחד ואם איתא דשרי ה"ל למיתני בחנווני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן תרתי:

לא שאנו אלא במפרש. שפירש ל' יום הוא דלא כייפינן ליה להוציא אלא יעמיד פרנס:

המדיר את אשתו שלא תטעום. קס"ד כגון שהדירה מנכסיו אם תטעום א' ממיני פירות דבלאו הכי ודאי לא כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום וכו' ולפי מאי דקס"ד השתא מיירי בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכדאוקמא מתני' דלעיל ומפרקינן הכא במאי עסקינן שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר האי תנא דכשקיים לה נתן אצבעו בין שיניה ונשכתו ולפיכך יתן כתובה ואין ממתינין אותו כלל דכיון שנדרה היא מה יש לה עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למשקל כתובה ומיפק לא תבעי פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו ימתין שמא ימצא פתח כך פרש"י ז"ל והקשו עליו דהא קי"ל (נדרים דף עט.) דנשאלין על ההקם וא"כ נמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויחזור ויפר לה ולדידי הא לא קשיא דודאי כי אמרינן נשאלין על ההקם הני מילי ביום שמעו אבל כל שעבר יומו אע"פ שישאל על הקמתו ותהא כמי שאינה אפ"ה נדרה קיים שהרי שתק ועוד דודאי כי אמרינן וקיים לה איהו לאו דוקא דבשתק לה נמי אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכי איתא בגמרא [דף עא.] בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ובשתיקה ודאי לא שייכא שאלה אלא מיהי הא קשיא עליה דבגמרא פרכינן בסוף סוגיין ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחד ואם איתא דבנדר דידה אין להמתין כלל מאי קושיא אלא הנכון דהכא כי מוקמינן לה בשנדרה היא כפשטה מוקמינן לה שנדרה היא שלא תטעום אחד ממיני פירות ולא שאסרה נכסי הבעל עליה אם תטעום אותן וכדמפרשינן מעיקרא כי הוה ס"ל דמיירי בשהדירה הוא משום דמעיקרא צריכין לפרושה הכי דאי לא אי אפשר לו להדירה אבל השתא כפשטה מפרשינן לה וכיון שכן אין לה תקנה בפרנס ומשום הכי לא אמרינן דתמתין לפי שלא אמרו תמתין אלא בדבר שיש לו תקנה כגון רישא דמתניתא דאפשר בפרנס ובתשמיש נמי משום טעמא דאיתמר בגמרא דגמרינן לה מנדה ומיולדת אבל הכא שנדרה היא כיון שא"א בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה משום דכיון דקיים לה איהו או ששתק לה הוא נתן אצבע בין שיניה והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כלומר היאך יכול הוא להדירה שלא תטעום ומשני באומר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו והיינו רישא דפרקא כלומר אמאי יוציא לאלתר דאע"פ שאכלה מאותו חפץ ונאסרו עליה נכסיו הא אפשר שלשים יום בפרנס וכדתני ברישא דפרקא ומוקי לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר כלומר דכיון שנאסרה מאותו חפץ ולא אפשר בפרנס ליהנות בו יוציא לאלתר וכ"ת וכי מפקינן לה מבעלה מאי אהני לה והרי כבר נאסרה באותו מין ואפי' נשאת לבעל שני איני יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין ויש לומר אפילו הכי יכולה למימר לא בעינן גברא דמקיים לי נדרי ומיהו למסקנא דסוגיא בגמרא אפילו נדרה היא הנאה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות וקיים לה איהו אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה דאמרינן בגמרא [דף עא:] ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות ואי לב"ה שבת אחת ומהדרינן ה"מ היכא דאדרה איהו דסברה מרתח רתח עילואי ולבסוף מיתב דעתיה אבל היכא דנדרה היא ושתיק לה סברא מסנא הוא דסני לה והא שבת אחת בתשמיש כאפשר בפרנס דמי דמהאי טעמא לא אמרי' דיוציא לאלתר ואפ"ה כי נדרה היא מטעמא דמסנא סני לה אמרי' יוציא לאלתר הלכך כל היכא דנדרה איהי הנאה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות אע"ג דאפשר בפרנס יוציא ויתן כתובה מטעמה דסברא מסנא הוא דסני לה וליכא למימר דההוא טעמא לר' יוסי איתמר אבל רבנן לא מודו דהא תנן במתני' דבסמוך על מנת שתאמרי לפלוני וכו' או שתהא ממלא ומערה לאשפה והנהו על כרחין מיירי בשתלויין באותם דברים תשמיש או מזונות דאי לא אמאי יוציא ויתן כתובה הרי אין בידו להפר דלא נדרי ענוי נפש נינהו ולא דברים שבינו לבינה ובשלמא לרב משכחת לה במדירה סתם אם לא תעשה אותם דברים אבל לשמואל ע"כ צריכי לאוקומא בנדרה היא וש"מ דאע"ג דבמזונות אפשר בפרנס ובתשמיש נמי כמאן דאפשר בפרנס דמי יוציא ויתן כתובה מטעמא דמסני סני לה זה נראה לי:

והאי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמסנא הוא דסני לה אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וכו' אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל הפירות תשב ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו עד כאן ודקדק כן מדאמרינן [דף עא.] גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש"ה לא הפר לה יוציא ויתן כתובה:

גרסינן בגמ' [שם] וכמה קצבה. כלומר לר' יוסי דאמר בעניות שלא נתן קצבה אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא ומהדרינן א"ר יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש רבה בר בר חנה אמר [ר' יוחנן] עשרה שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל:

ובעשירות שלשים יום. מאי שנא שלשים יום אמר אביי שכן אשה חשובה נהנית מקשוטיה שלשים יום. כלומר מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר והרי"ף ז"ל השמיט כל זה משום דאליבא דרבי יוסי איתמר וכתב משנתינו כצורתה ומשמע דס"ל דלא קי"ל כר' יוסי אלא כתנא קמא דפליג עליה ואע"ג דהני אמוראי שקלו וטרו אליבא דרבי יוסי לאו משום דס"ל כוותיה אלא משום דצריכי לפרושי מילתיה קצבה כמה אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי יוסי וכר' יוחנן דאמר עשרה שנים ומשמע דטעמיה משום דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואיכא מאן דאמר דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא והרמב"ם ז"ל פסק כרב יהודה אמר שמואל ומשמע דטעמיה משום דאמר מילתא מציעתא דר' יוחנן קאי כוותיה דלא אמרינן זמן מועט מזה ורב חסדא קאי כוותיה דלא אמרינן זמן מרובה מזה:

מתני' ובזמן שהם בעיר אחרת. דרכה של אשה ללכת אצלם ברגלים רגל אחד מצי מוקמה אנפשה שלשה לא מציא ודייקינן עלה בגמרא הא גופה קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא ב' יוציא ויתן כתובה אימא סיפא ג' יוציא ויתן הא ב' יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ורבי יהודה היא. כלומר דמפליג במתני' קמייתא בין ישראלית לכהנת וכיון דלא קי"ל כר' יהודה ליכא פלוגתא בין ישראלית לכהנת ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות [אישות] רגל אחד ממתינים לו שנים יוציא ויתן כתובה:

שנועל בפניה. בגמרא מפרש:

מחמת דבר אחר. בגמ' מפרש:

שתאמרי לפלוני. בגמרא מפרש:

שתהא ממלאה ומערה. בגמרא מפרש:

גמ' איכא נועל בפניה. דלת של שמחה:

מאי נועל בפניה איכא. צער הוא:

סופנה. קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה:

והחי יתן אל לבו. שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן:

דלווי. לוה את המטה מבית האבל לקבר: