ר"ן על כתובות לב:

והך מתני' לרב מיירי במדירה סתם שתלה מזונות או תשמיש בדברים אלו ולשמואל ע"כ בנדרה היא וקיים לה איהו מתוקמה ובשלמא שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה בידו להפר דאפשר' דנדרי ענוי נפש נינהו ובבית האבל נמי מפורש בפרק בתרא דנדרים (דף פג:) דעינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו אבל תאמרי לפלוני ותמלא עשרה כדי מים לא משמע דמקרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכיון שכן על כרחין מיירי בשתלתה בדברים אלו מזונות או תשמיש וש"מ דאע"ג דאפשר בפרנס ותשמיש נמי שבת אחד כמאן דאפשר בפרנס דמי אפ"ה יוציא ויתן כתובה כיון דנדרה היא וקיים לה איהו מטעמא דמסנו סני לה וכמו שכתבנו למעלה:

המדיר את אשתו שלא תשאל כו'. לרב מפרשה במדירה מנכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין קשיא אמאי יוציא דמשמע לאלתר תשאל ותאסר ותמתין שמא תמצא פתח וליכא לפרוקא בשנדרה היא וקיים לה איהו וכדמפרקינן מתני' אליביה דהא בתר הכי קאמר וכן היא שנדרה ונ"ל דשלא תשאל ושלא תשאיל חדא מילתא היא ועיקר הנדר בשלא תשאיל אלא שהמדיר אשתו בכך ואוסר לה כליו בהשאלתן אף הוא אין רצונו שתשאל ומש"ה נקטינהו לתרווייהו עוד נ"ל שחכמים שמו דעתה שלא תרצה לשאול ותהא אסורה מנכסיו וכיון שכן משיאה שם רע שהיא טענה מספקת להוציא ויתן כתובה דלא דמי למאי דפרכינן לעיל בגמ' לר' יוסי לא תתקשט ולא תאסר ותתקשט ותאסר שבת אחת משום דהתם איזה מהם שתברור אינו כדאי לומר יוציא ויתן כתובה ובתוספות דחקו שלא תשאל היינו שאוסר על עצמו הנאת כלים שתשאל והיא צריכה להבדל כדי שלא תכשילנו [פי' ולעולם לא תלה בדבר]:

וכן היא שנדרה כו'. לא מיירי בקיים לה איהו דאי לא אמאי תצא שלא בכתובה דהא קי"ל (דף עא.) דהוא נתן אצבע בין שיניה אלא הני לאו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש נינהו שיהא אפשר להפר וכיון שכן רישא דהמדיר אפשר לאוקמה בנדרה איהי וקיים לה איהו וכגון שתלתה בנדרים אלו מזונות או תשמיש וקרי לה המדיר משום דקיומו של נדר בדידיה תלי ובסיפא תני וכן היא שנדרה לפי שאין כאן אלא נדרה לבד הרשב"א ז"ל ובכך עולה תירוץ למה שנדחקו בו בסמוך:

מתני' דת יהודית. שנהגו בנות ישראל אע"ג דלא כתיבה:

וטווה בשוק. בגמ' מפרש:

מדברת בתוך ביתה. בגמרא מפרש:

גמ' הא דאמרינן דהאכילתו אי דידע. כשאכל:

יפרוש. ולא יאכל ואמאי מפסדת כתובתה דודאי אינה יוצאה אלא א"כ האכילתו ולא שנתכוונה להאכילו אם לא האכילתו והרא"ה ז"ל כתב שאפילו נתכונה להאכילו מפסדת כתובתה והכא לישנא דמאכילתו קדייק:

ואי לא ידע מנא ידע. מי אמר לו אחרי כן שהוא בא לפנינו להוציאה והאי דלא אוקמה במודה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי:

ואי לא ידע נסמוך עילוה. האי דלא אמר הכא מנא ידע כדאמרינן לעיל משום דהכא מוכח מקרא דמצי למסמך עילוה:

הוחזקה נדה בשכנותיה. שראוה לובשת בנדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה:

בעלה לוקה עליה. אם התרו בו וכה"ג משכחת לה למתניתין דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותי' שהוחזקה נדה. ודאמרינן כגון דקא אמרה איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ופלוני חכם טהר לי את הדם כדאמרה הכי בעדים דאותו פלוני תקן לה את הכרי ובדשיילוה בעדים והרשב"א ז"ל ג"כ כתב שע"פ כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא אלא דוקא בשאמרה איש פלוני תקן וטהר ביום פלוני ואתו עדים ואמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו ולא תקן אבל ע"פ הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא ובירושלמי נמי מפורש דכן גרסינן התם וכלהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלוני ראה כתמי פלוני קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי את נדרי בדקין כולהון ולא משכחין ע"כ אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהכהן והחכם נאמן שכך כתב בפרק שבועות העדות כדאמרינן בכתובות פלוני טהר לי את הכתם אזל שייליה ואשתכח שקרא דאלמא אע"ג דאיהי מהימנא כיון שאמרה בשם פלוני ושייליה ואמר דשקרא הוא לא מהימנא ולא מצית למימר אשתכח שקרא ע"פ עדים דהא קאמר ואזל שייליה וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד וכפר אין השני האומר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה ע"כ ואפשר דמאי דאמרינן בירושלמי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן :

דאורייתא הוא. ואמאי לא קרי ליה דת משה:

אזהרה. מדעבדי' לה הכי לנוולה מדה במדה במה שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לא פרוע היא וש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש:

קלתה. סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן:

קלתה אין בו משום פריעת ראש. אמרינן עלה בגמרא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבה תחת בעלה. כלומר אם כן דא"ר יוחנן דקלתה אין בו משום פריעת ראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש ואם כן כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה:

ומשנינן מחצר לחצר ודרך מבוי. דלא שכיחי בה רבים:

בטווה ורד כנגד פניה. פי' רבינו שלמה יצחקי ז"ל טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק ארבעה ועשרים מהלכות אישות שמשימה ורד בפדחתה כדרך שעושות הפרוצות:

במקללת יולדיו בפני מולידיו. כלומר בפניו דמתני' לא תימא בפניו ממש אלא מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל וסימניך אפרים ומנשה וכו' ופסוק זה יהא לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתני' בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו. אפרים ומנשה כו' בני בניו כבניו: