ר"ן על כתובות כז.

דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. פרש"י ז"ל ה"ד מורדת דכופין אותה ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה כו' שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה:

אבל אמרה מאיס עלי. לא הוא ולא כתובתו [בעינא]:

לא כייפינן לה. להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה:

כלתיה דרב זביד אימרדה. ואמרה מאיס עלי:

הוה תפיסא חד שיראה. מעיל אחד שהכניסה לו בכתובתה:

הפסידה בלאותיה הקיימין. אפילו בגדים שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם:

מיבעיא בעי. אם הפסידה בלאותיה אם לאו:

משום דרב זביד גברא רבא הוא. ולא יערער על דבריכם מחמת ענותנותו:

מפכיתו דינא לחובתו. כל זה לשון רש"י ז"ל והזקיקו לפרש דכלתיה דרב זביד לאו מורדת ממש הוה אלא דאמרה מאיס עלי משום דס"ל דאי מורדת ממש הות לא הוה מסתפקי בה בגמרא בבלאות הקיימים דהא מילתא פסיקתא תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומשמע אפילו [בבלאות] קיימין אלא בדאמרה מאיס עלי עסקינן ובנכסי מלוג פשיטא לן דלא מפסדא שזו עוקרת תנאי אישות לשעתה היא ונכסי דידה ודאי יהבינן לה אלא דבנכסי צאן ברזל הקיימין מסתפקא לן אי אמרינן כיון דאיתנהו בעינייהו ניהוו דידה:

ואין שיטה זו מחוורת בעיני שהרי הזכירו בהויה זו מרדה שנים או ג' פעמים ודוחק הוא לומר דמרדה לאו דוקא וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל ולאחרים מן הראשונים שכותבין פסקי דינין באומרת מאיס עלי ולא ידעתי מנין להם אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום שאין בית דין נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימין אם לאו במורדת ממש עסקינן ואע"ג דתנן עד כמה הוא פוחת והולך עד כדי כתובתה דמשמע אפילו בבלאות הקיימין היינו קודם תקנת רבותינו אבל אחר שחזרו ונמנו כיון שעוקרין [ומפקיעין] הכתובה מיד איכא מאן דאמר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימין ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום:

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. כלומר בין מורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאה בגט אלא בתר תריסר ירחי שתא דילמא הדרא בה. ויש מי שכתב דלענין הפסד כתובתה איכא פלוגתא בין מורדת לאומרת מאיס עלי שהאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כתובתה אבל המורדת הפסידה מה שפחתו לה וטעמא דמילתא דאם אתה אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מתכוונת אלא לצערו אתיא לאערומי למהדר בה בכל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה מתכוונת לצער אותו אלא שהיה מאיס עליה כי הדרא בה הא חזינא דלא מאיס עלה וכבר כתבתי מה שנראה לי דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרין שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה ודאי הפסידתה ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד:] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו: