ר"ן על כתובות כו:

גמ' רבי יוסי בר חנינא אומר אף ממלאכה. רבי יוסי בר חנינא דאמר ממלאכה לאו מעושה בצמר קאמר דהא לא אשכחן דפליג עליה דרב הונא במאי דקאמר דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא משאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינה יכולה להפטר מהם קאמר לפי שאין תחת מזונות אלא בעושה בצמר בלבד דהא אמר לעיל בפרקין בגמרא [דף נט.] מידי דקיץ ממידי דקיץ ושאר מלאכות לא קייצי:

והלכתא כרב הונא דאמרי לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ש"מ דמתשמיש הויא מורדת כרב הונא. כלומר דהתם הוא דאיכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בעינא ליה ומצערנא ליה והראב"ד ז"ל השיב שאין זו ראיה דהא אמר בגמרא דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא ומש"ה נקיט לישנא דמורדת מתשמיש דמודו ביה כולהו אבל הראיה הנכונה מדאמרי' בגמ' [דף סד:] א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל מה בין מורד למורדת. כלומר המורדת פוחתין לה ז' דינרין והמורד אין מוסיפין על כתובתה אלא נ' ומהדרי' צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ד"א זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים והאי טעמא לא סגי אלא למורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת אדרבה צערה של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה דבגמרא אמרינן דלמאן דאמר מורדת ממלאכה מורד על אשתו היינו שאומר איני זן ואיני מפרנס ובירושלמי [כאן הלכה ח] נתנו טעם מה בין מורד למורדת למ"ד מורדת ממלאכה ואמרו ע"י שהיא חייבת לו שבע הוא פוחת ממנה ז' והוא ע"י שחייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם על טעם זה והעלו מאי כדון דא"ר יוחנן צערו של איש יותר משל אשה כלומר שאינה נקראת מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה לא אלא באומרת איני עושה היה כופה אותה בשוטים או שאינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו או היו משמתין אותה וכך אמר הגאון ז"ל:

גרסינן בגמ' [דף סג.] תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש כי היכי דאיהי משעבדה ליה איהו נמי קא משתעבד לה אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן היה רוצה ללמוד ר' אליהו ז"ל דאדם מחוייב לעשות מלאכה כדי לזון את אשתו ולפרנסה מדאמר באומר איני זן ואיני מפרנס דמשמע דהיינו מרד של מלאכה שמשועבד לה לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה ועוד היה אומר שמספר כתובה נלמוד שכותבין ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס משמע שיעבוד ויעשה מלאכה בעבורה ואין מכאן ראיה שכבר פרש"י ז"ל דנקטו זן ומפרנס שהוא כנגד מלאכתה של אשה:

חזרו ונמנו. שלא ישהה אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה:

אחת. לי כולן שוות בתורת מרד:

ארוסה. שאמרה לא אנשא:

ואפילו כשהיא נדה או חולה או מורדת. וגרסינן בירושלמי [הלכה ח] מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באת לנדה ובאת לנדה ואפשר דטעמא דמילתא דכיון שלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול ודעת הגאון ז"ל שאם חזרה בה תוך ד' שבתות שלא הפסידה כלום וכ"ת א"כ אתיא לאערומי דמורדת תלת שבי וברביעי הדרא בה וכן לעולם ליתא דאפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתות פוחתין לה שבעה שבעה ומש"ה לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובתה בבת אחת אלא בד' שבתות רצופין:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. איכא למידק דהאי לישנא נמי אמרינן [דף סב:] גבי מדיר אלמא כשהאשה מורדת לאו פת בסלו איקרי וא"כ היה לו להוסיף על כתובתה כשם שמוסיפין במורד ותו קשיא היכי גמרי ב"ה מדיר מנדה והא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ונ"ל דהיינו טעמא דבמורד מיסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציא ויתן כתובה לסוף שבוע אחד וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחד תפטר ממנו פת בסלה מיקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למרדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה:

אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אמרינן עלה בגמרא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו ש"מ. כלומר דיקא נמי דקתני שבתות שהם ימים שאינם של מלאכה (והכל של מלאכה) והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וליכא למימר דארבע שבתות בכל יום קאמר מדאיצטריך למתני זו אחר זו לאשמעינן דרצופים בעינן ובשלמא אי שבתות ממש סד"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ"ל זו אחר זו אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרין דליצטריך למיתני זו אחר זו ועוד דבהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת ויש לתמוה על הרב רמב"ם ז"ל שכתב בפי"ד מהל' אישות ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ולדבריו ה"ק דיקא נמי דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דאם איתא דבשוק מכריזים עליה בבציר מהכי סגי דהא מכספא טפי ובתוספתא הפך מדבריו:

דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכתא כרבותינו. גרסינן עלה בגמרא אמר רבא הא בורכא א"ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דגברא רבא אמריתה ניהליה ומנו רבי חנינא ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר ומהדרינן כי הא דאיתמר הלכה נמלכין בה. כלומר משהינן את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה ז' דינרין בשבת כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דאם איתא ה"ל למימר הלכה כמשנתינו ואף דעת הרי"ף ז"ל אינו כן שהרי הביא הלכה כרבותינו והלכה נמלכין בה אלמא ישנן לשתיהן והראב"ד ז"ל פירש דנמלכין בה במאי ניחא לה טפי אי במאי דתנן במתני' אי במאי דקאמרי [רבותינו] ז"ל ואפשר שזה היה דעת הרי"ף ז"ל וכ"ת ומאי אמליכו בה בעי והיכי אפשר דלא ניחא לה בדמתני' מדרבותינו [איכא למימר] דלרבותינו כיון שהיא יוצאה בארבע שבתות של הכרזה ועקרי להו לנישואין מיד מה שיש לה על הבעל הוא שמפסדת אבל נכסי מלוג דידה נינהו ולא יהבינן להו לבעל אבל למתני' כיון דיהבינן שכר לבעל בכל שבוע ושבוע הוא פוסק והולך אפילו על נכסי מלוג שלה ולדברי מי שאומר דאפי' למתני' אינה מפסדת אלא כתובתה בלבד נ"ל דניחא לה בדרבותינו ממתני' לענין בלאות צאן ברזל הקיימים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ולי נראה דה"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מב"ד לומר הוי יודעת אלא הב"ד בעצמן נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה ואפשר שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' הנזכר ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה כו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה: