ר"ן על חולין כט:

מתני' במה מכסין וכו'. חרסית. שחיקת חרסית:

מגופה. שעל פי החבית:

גמ' כל שאין היוצר צריך לכתשו. מוכח בגמרא דדוקא בשאינו צריך לכתישה כלל אבל צריך ולא צריך ואיכא דכתשי כה"ג ואיכא דלא כתשי אין מכסין בו:

ת"ר וכסהו וכו'. נעורת. ארישט"א שמנערין מן הפשתן:

נסורת. שמגרדין נגרים במגרה וקוצצין בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר:

ת"ל וכסהו. בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך את דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באפי נפשיה:

ושחיקת כלי מתכות. דלא איקרי עפר:

סובין. שהנפה קולטת:

מורסן. קליפה היוצאת כשכותשין במכתשת:

אחר שריבה הכתוב ומיעט. אחר שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט אמרת מעתה יש לך לומר דכל הני דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שמגדל צמחים אף כל שמגדל צמחים וכל הנך דלעיל קים להו לרבנן דמגדלי צמחים ואינך בתראי אין מגדלין צמחים:

ומקשו הכא והא שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים כדמוכח בפרק כל הצלמים (דף מג:) דתנן התם רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל וההיא ודאי בשל מתכות איירי דהא מייתינן עלה קרא דכתיב גבי עגל תירצו בתוספות דנהי דמועיל לזבל בפני עצמו מיהא אינו מגדל צמחים:

גרסי' בפ' השוחט (דף לא.) וכו' עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד וכו'. דבעפר משמע שיהא כולו טמון בעפר ומוכח בגמ' בפרקין שאם א"א ליתן עפר מלמטה כגון ששחט על גבי דם בהמה נותן מלמעלה ומוכח לעיל בפ' השוחט [שם] דכל היכא שיש שם כבר עפר תיחוח למטה ומזמינו בפיו לכך סגי דאמרינן התם דמזמין ליה לעפרא דכולי פקתא כלומר לעפר שעל כל הבקעה:

דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בעפר שמכסים בו ומצמיח. למעוטי ארץ מלחה וממתני' ליכא למשמע דיש לך דבר שמגדל דבר שצמח בו כבר ואינו מצמיח :

היה מהלך במדבר. ארץ ציה שאינה מצמחת:

ומקשו הכא וכיון דמסקינן דאין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח היאך מכסין בשחיקת דינרי זהב דהא שחיקת כלי מתכות אינו מצמיח כדמוכחא ברייתא דלעיל וכ"ת כי בעינן שיהא מגדל צמחים דוקא במידי דלא איקרי עפר אבל מידי דאיקרי עפר אע"ג דאינו מגדל צמחים כשר וזהב איקרי עפר אם כן היה מהלך במדבר יכסה בעפר המדבר דעפר המדבר ודאי עפר איקרי ודוחק הוא לומר דעפר ארץ מלחה לא איקרי עפר ומדברי רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות דאחרי מות נראה דה"ג אמר רבא הא בורכא דתניא כלומר דרב נחמן בר רב חסדא הוה סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל דאינהו נמי מודו דכל שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו ואמר ליה רבא דהא בורכא דודאי רבנן פליגי עליה דהא תניא שוחק דינרי זהב אע"פ שאין שחיקת דינרי זהב מגדלת צמחים ולפי זה מאי דאמרינן היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו מיירי במדבר שעפרו חול הגם ואין לו במה ישחוק. ולפי שיטה זו לא קי"ל כרשב"ג דאמר [דבר] שאין מגדל צמחים אין מכסין בו דפליגי רבנן עליה וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל שלא הזכיר מגדל צמחים:

תניא הוסיפו עליהם השחור. פחמין כתושין:

ונקורת הפסלים. עפר שמנקרין מן הרחיים:

לאפר פרה ועפר סוטה. שיש הנאה בהן אפר פרה מטהרת הטמאין מטומאתן. עפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע אבל עפר כיסוי לית ביה הנאה דבלאו כיסוי נמי הוה משתרי בשרא ומשום הכי לא חשיב ליה בהדייהו הכי אמרינן בגמרא:

שבולם עצמו. סוגר את פיו ודומה לו בבכורות (דף מ:) פיו בלום ורגליו מבולמות:

ומתחת זרועות עולם. מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם:

הדרן עלך כסוי הדם