ר"ן על ביצה טז:

דדרו בדוחקא. משוי שאדם יחיד נושא על כתפו בטורח אם בא לשאתו ביו"ט לצורך יו"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו"ט:

בדיגלא. עתר שקורין פורקא כדרך נושא מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משוי ולא להרבות טורח ביו"ט ועתר נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף משנה להקל הוא:

דדרו בדיגלא. משוי חבית גדולה שרגילין לנושאה בדיגלא:

לדרו באגדא. דדרו (ביו"ט) לאותו משוי בשני בני אדם במוט על כתפיהם לדרו ביום טוב בשינוי לאותו משוי:

באכפא. במוט שבידיהם משום שינוי ואע"פ שאינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינויו:

לפרוס סודרא. קל הוא ואינו מכביד ולשינוי בעלמא הוא להצנע:

ואם אי אפשר לשנות. שאין לו סודר לכסותו:

והא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה ובגמ' אמרי' דהני נשי דמליין [חצבייהו] מיא ביומא טבא היכי ליעבד לפרוס סודרא עילויה זימנין דמיטמיש במיא ואתי לידי סחיטה כתב הר"ז הלוי ז"ל דהכא ביין וביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמימותו ומשום הכי ליכא למיחש ביה והיינו דתנן (שבת קלט:) מסננין את היין בסודרין היינו בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתו למסחט וכי אמרינן לפרוס סודרא עליה היינו בפירות שאי אפשר לבא לידי סחיטה:

תנן אין מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין. מספקין ידיו זו על גב זו מטפחין כף על ירך מרקדין ברגל וכל הני משום שיר או משום אבל וכולן נאסרו משום שבות גזירה שמא יתקן כלי שיר:

הנח להם. בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם מוטב שיעשו שוגגין ואל יהו מזידין:

בדרבנן. כי הנך דמטפחין:

תוספות יוה"כ. שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום:

דאורייתא הוא. דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם בתשעה:

דאכלו ושתו עד שחשיכה גרסי' ולא גרסי' משחשיכ' ולא עד שחשיכה ממש דאי הכי הרי מכניסין עצמן לספק יוה"כ עצמו אלא סמוך לחשיכה קאמר וכ"ת א"כ אמאי נימחי בהו והא על כרחין מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם תרצו דמכאן דתוספות עינוי של יוה"כ יש לו שיעור אלא דלא ידעינן ליה ולי נראה כיון שצותה תורה תוספות צריך להוסיף מחול על הקדש אי זה [זמן] חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על תוספות וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא היא:

והך סוגיא מיחלפא בסוגיין דשבת בפ' שואל [דף קמח:] דהתם אסיקנא דדוקא בדרבנן אבל בדאורייתא מחינן בהו וכדסוגיין נקטינן כיון דעביד עובדא ולא מחו בהו בדאורייתא מיהו איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא כתוספות עינוי אבל מידי דכתיב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו:

מתחילין בערימת התבן. להסיק ואע"פ שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה:

אוקמה רב כהנא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה. מדקתני סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה והא דמתחילין בערימת התבן בתבנא סריא נרקב ומסריח שאינו ראוי למאכל בהמה ולא ללבון לבנים דהא אית בהו קוצי ואינו יכול (לגבב) [לגבל] לא בידיו ולא ברגליו ולא עבדי ליה אוצר וסתמיה להסקה קאי ולית בהו משום מוקצה:

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה. כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין מן הסכך אלא מן הסמוך לה השתא משמע אם הוא עב שנתנו בו קנים הרבה מותר ליטול מהן ובגמרא פריך עלה:

ומביאין עצים מן השדה מן המכונס וכו'. אפרשנה בסמוך בס"ד:

גמ' מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא. דכיון דבטלה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מיניה סתירה היא:

סמוך לדפנות. קנים שזקפן סביבות הדפנות דכיון דלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא:

[רב מנשיא אמר] אפילו תימא שאין סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך וכי תנא מתני' באיסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך ומדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סככה אלא להצניען שם:

תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר"י אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ואפי' מן הסכך. בגמ' פרכינן לר"ש הא סתר אהלא ומוקי לה בסוכה רעוע' מעיו"ט ונפלה ביו"ט דדעתיה עילויה מעיו"ט אבל בסוכה בריאה אפי' נפלה מודה ר"ש דאסור דמוקצה מחמת איסור היא דכיון שהיתה בריאה מאתמול לא יהיב דעתיה עילוה ודמיא לכוס וקערה ועששית (שבת מד.) דמודה בה ר"ש:

ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. פירוש אפילו ברעועה:

ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ואפילו לר' יהודה דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו והכי איתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק כירה: