ר"ן (מיוחס לו) שבת צט

רב לא היו אלא דוכסוסטוס וקלף אחד הם אלא דמעיקרא היינו סבורים להשוותם לענין תפלין ועכשיו חזרנו לפרש שלא נאמר אלא להשוותם לענין מזוזה, והילכך תפלין אינן נכתבין אלא על הקלף דוקא ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל כדאקשי' לעיל תפלין אגויל מי כתבי' וכדתניא הלכה למשה מסיני תפלין על הקלף דהוא לעיכובא והא דתני מזוזה על הדוכסוסטוס למצוה אבל ה"ה שכשרה בקלף ובגויל, א"נ הכי קתני ומזוזה אף על הדוכסוסטוס, והא דתניא שינה פסול אתפלין קאי והא דתניא שינה בזה ובזה פסול קאי אתפלין שאין נכתבין אלא על הקלף וקאי נמי אמזוזה שאינה נכתבת אקלף במקום שער, אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר כנ"ל. אי נמי קאי אמזוזה כדמעיקרא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דת"ק דר' מאיר כתב הרא"ה ז"ל ויש אומרים דקלפים שלנו כיון שגורדין אותן יפה במקום שער דינן כמו שנחלקו ומה שנשאר דינו כקלף ליכתב במקום בשר ולפי דבריהם אלו לא גרדום אסור לכתוב במקום בשר ע"כ, פי' לפי' דאלו לא גרדום אסור לכתוב תפלין במקום בשר וכ"ש במקום שער משום דהרי הן כגויל שהרי כולן נעבדין שלמים אבל מזוזה כותבין בהן בין במקום שער ובין במקום בשר והוא ז"ל כתב שאינו נכון, אבל הנכון שזה הי' לפי עיבוד שלהם שהגויל הי' עיבודו במקום שער ולא הי' ראוי במקום בשר אבל בעיבוד שלנו שהוא מתוקן במקום בשר בדברים שנכתבין במקום בשר הרי הוא כותב ואפי' לכתחלה עכ"ל. וכן ודאי מסתברא דכיון שהוא מתוקן יפה במקום בשר והכתיבה מיושרת בו מאי שנא חתכו באמצע שהוא מותר משלא חתכו אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר, וכל זה לדברי הרמב"ם ז"ל שפי' שהקלף הוא אותו צד שדבק בבשר אבל לפי' ר"ת ז"ל שיש להם לכתוב במקום חתך אין כותבין תפלין בקלף אלא א"כ גורדין אותו מצד הלבן ויכתוב באותו גרד דבכי הא חשיב קלף:

[דף פ' ע"א] תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס וכו'. פי' או שתי אותיות בקולמוס האי או האי:

אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן. פי' בנייר שמצא בר"ה או שהוציא פחות מכשיעור חייב שתים אחת משום כתיבה ואחת משום הוצאה, אי נמי שלא כתב כתיבה שיהא ראוי עלי' להתחייב:

כתיבתן זו היא הנחחן. ואע"ג דבעי הנחה ע"ג מקום ארבעה הכא שאני דאחשבי' למקום הנחתן דומיא דזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן:

כמי שנקלטה או נשרפה ופטור וכתיבה לעיל גבי שיעורא דדיו שמתיבשת כשריפה באוכלין:

כגון שהעבירה תוך שלשה, פי' דהויא כמונחת, ואם תאמר אם כן מאי איריא דרך עלי' אפי' אין דרך עלי' נמי דהרי היא כמונחת כיון שהוא תוך שלשה. תירצו בתוספות דהא קא משמע לן דאף על גב דהיא תוך שלשה לגרוגרת ראשונה אף על גב דאינה תוך שלשה לקרקע חייב דכארעא סמיכתא דמי:

כאן בזורק כאן במעביר. פי' דמעביר אפי' רבנן מודו דלא בעי' הנחה ע"ג משהו וכיון שכן המוציא שיעור שלם מרה"י לרה"י דרך ר"ה והיתה ידו סמוכה לארץ יתוך ג' חייב שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה, ובדין הוא דלשמעי' האי דינא אלא דקא משמע לן רבותא דאף על גב דחצי שיעור זה מונח ברשות זה וחצי שיעור מונח ברשות אחרת כל שהעבירה דרך עלי' מצטרפין. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם, כגון מר"ה לר"ה ורשות היחיד באמצע כזה*) **(רשות הרבים בית רשות הרבים)** דהשתא ודאי כשהוציא חצי גרוגרות מביתו לר"ה ואח"כ הוציא האחר לר"ה האחר פטור דהא ודאי חיוב חטאת דאיכא בינייהו מחלוקת ולא מצטרפי, אבל כרמלית באמצע ר"ה ושני בתים פתוחים א' לר"ה וא' לר"ה וכרמלית באמצע לא דהא חשיבא כחדא רשותא כזה:

*) אבל פיסלא פי' עץ רחב ארבעה מפסיק ברוחב ר"ה וממלא את כל רחבו והוא גבוה שלשה דהוי רשות לעצמה ומ"מ כיון דעומד לינטל לא חשיב נהפסיק וכגון ששני בתים פתוחין א' לר"ה וא' לר"ה והפיסלא באמצע כמו שציירנו בכרמלית:

**(בית רשות הרבים כרמלית רשות הרבים בית)** הא דקתני לשתי רשויות פטור איכא דקשיא להו הא דאמרי' בפ' הבונה כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב וליתא דהתם הרי כבר כתב שתי אותיות מיהא אלא דאף על גב דלא קריבי אהדדי חייב משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא איסור הוצאה לא תליא אלא ברשויות ורשויות הא מחלקות והוה לי' כמי שאכל חצי זית חלב מחתיכה זו וחזר ואכל חצי זית אחר מחתיכה זו דאין זו תלוי' בזו ומיקרו שתי העלמות, ומאן דפליג עלי' סבר דאין רשויות מחלקות אלא דשם רשות הרבים אחת היא:

ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא וכו'. והא דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמרי' התם שלש מדות לענין גיטין שאינן דומות לשבת ולא חשיב בהנהו פיסלא אלא ש"מ דפיסלא כרשות גיטין דמיא וכשם שחולקת רשות לעצמה דאם זרק לה גט בחצרו ומנח אפיסלא לא מיגרשה משום דחד מקום